495 שנים לבד במרתף – חלק ראשון

סיפור אמור להתחיל בהצגת הדמות הראשית בדרך זו או אחרת, אך יון תמיד הלך ישר ולעניין, אז בואו נדלג על כל הפרטים המשעממים.
יון דון הוא צייד. צייד של מה, אתם שואלים? ובכן, זו שאלה קשה, שכן יון צד הכל – דרקונים, מפלצות, שדים, רוחות, מכשפים, ואפילו סתם אנשים. אבל הכי חשוב – יון הוא צייד אוצרות.
אם חשבתם לרגע שמצאתם משהו בעל ערך, יון היה שם ממזמן והחליף אותו בהעתק מפלסטיק. אם הקדמתם אותו, אל תדאגו – הוא מיד מתנדב להסיר מכם את נטל השמירה על החפץ ואולי גם על חייכם. זה תלוי ביום ובשעה, ואם הוא ישן כמו שצריך לילה קודם.

היום העמוס של גיבורנו התחיל בשיחת טלפון המוזרה ביותר שקיבל בחייו.
"הופיע שם – מה?!" צעק יון אל תוך שפופרת הטלפון.
"תקשיב, אני לא יודע!" החזיר ידידו בפחד. "יצאתי לריצת בוקר כמו בכל יום, ופתאום הופיעה מולי אחוזת ענק! ואני יודע שאמרת לי לספר לך על כל דבר חריג שאני רואה אם אני לא רוצה בעיטה הגונה לביצים…"
"תשתוק ותחזור על כל הפרטים, אלווין… לאט לאט.." אמר יון באטיות מרובה בכדי להמחיש את הבקשה שלו.
"אוקיי, ואני נשבע שאני לא מבלף!" הוסיף אלווין. "יצאתי לריצת הבוקר היומית שלי, מיד אחרי שאכלתי ארוחת בוקר. הכל נראה רגיל, השמיים היו כחולים, עד שלפתע הכה ברק באדמה ואחוזת ענק הופיעה משום מקום כקילומטר ממני! התקרבתי לבדוק היכן בדיוק היא נמצאת עוד לפני שהתקשרתי, וגיליתי שהיא עומדת באמצע קרחת היער הגדולה ליד השוק השחור.. כעבור כחמש דקות, האחוזה נעלמה כלא הייתה, ואני מיד התקשרתי…"
יון האזין לכל פרט ופשוט לא היה מסוגל להאמין למה שהוא שומע. אחוזות לא מופיעות ונעלמות ככה סתם… הגיע הזמן לבדוק את המצב מקרוב.
"אלווין, תתקרב לאחוזה הנעלמת הזו כמה שיותר כדי שלא נשכח איפה היא אמורה להופיע בפעם הבאה. אני מיד מגיע."

כשיון הגיע, הוא לא היה מופתע בכלל.
"אלווין, למה אתה עומד במרחק שני קילומטרים מהמקום שציינת אם אמרתי לך להתקרב. מה לא ברור בפועל ת-ת-ק-ר-ב ?!"
"אבל יון, אם האחוזה הזו תופיע שוב ואני אהיה בדיוק מתחתיה, אני גמור!"
"כן, ברור.." אמר יון בהבנה מזויפת לחלוטין. "אבל, חשבת למשל מה יקרה אם היא תופיע שתי קילומטרים ימינה מהמקום שבו היא הופיעה בפעם האחרונה?!"
"שיט, איך לא חשבתי על זה!" צעק אלווין באימה חסרת פשר.
"אלווין, תסתום ותלך כבר! אתה ממילא מבזבז לי את הזמן.. הייתי אמור לפשוט על קבר של מלך היום!"
"טוב, טוב, אני הולך!" צעק אלווין והחל ללכת.
המאורעות הבאים מצוינים לפי סדר ההתרחשות וללא תוכנת עריכה מכל סוג שהוא:
אלווין הלך. ואז הלך יותר לאט. ואז יותר לאט. ואז עצר.
"אלווין, למה אתה לא זז?" שאל יון וכמעט השתגע.
"מה אתה רוצה, יון?! שאני ארוץ ספרינט קדימה!?" צעק אלווין מאחורי גבו.
"לא, אבל אני מצפה שתנסה, אתה יודע, ללכת במהירות קצת יותר גדולה מאפס מטרים לשנייה!" החזיר יון.
"אולי לא הלכתי אתמול למכון כושר, אבל אני עדיין יודע ללכת, יון!"
פה יון החל לחשוד. אולי אלווין מטומטם, אבל הוא לא מספיק מטומטם בשביל לא להבין שהוא לא מזיז את הרגליים שלו. לא, משהו כאן לא בסדר…
"אלווין, תסתכל אחורה ותגיד לי מה אתה רואה."
אלווין הסתובב והבעת הפתעה התפשטה על פניו.
"אבל אני הלכתי…" הוא לחש לעצמו.
זה הרגע בו יון החל ללכת בעצמו, ובעיניים יותר מיומנות הוא הבין בדיוק מה קורה.
בעודו הולך, העצים במקום אליו הוא רצה ללכת החלו להתרחק ממנו. הקרקע נשארה יציבה, אבל המרחק לא השתנה ככל שהוא הלך. ללא ספק היה פה קסם חזק של זמן ומרחב.
"אלווין, למה שלא תלך הביתה.. יש לי קצת עבודה לעשות…." אמר יון.
"אוקיי, אבל אל תהסס להתקשר אם אתה צריך אותי! אני לא אוהב את מה שקורה פה…" החזיר אלווין והלך לדרכו.

יון החל לבחון את האופציות הנתונות לו.
הוא יכול להמשיך לנסות להתנגד לקסם המרחב הזה עד שיצליח לעבור אותו, אבל הוא עלול להיות חזק מדי ויון רצה להספיק להגיע הביתה לשעת התה.
"לעזאזל.." קילל יון כשהבין שהוא פטר את היחיד שיכול לראות אם הוא מצליח באמת להתקרב למקום בו הופיעה האחוזה.
אבל ישנן עוד אופציות. מהאוויר יון בטוח יוכל לראות אם הוא מתקדם.
במהרה קשר את עצמו יון אל הטכנולוגיה המתקדמת שברשותו – כנפיים שעשויות חומר דמוי טיטניום אך במשקל שריון קל בלבד, והחל לעוף. חיש מהר היה יון תלוי בין שמיים וארץ, ובעודו מתקדם הוא שם לב שהוא משאיר מאחוריו קטע דרך נכבד. נראה שבאוויר הקסם עוד לא הושלם.
"קל כמו לקחת שק זהב משדון…" אמר יון לעצמו וחייך.
ואז אפו נתקע בעמוד וחיוכו נמחק.
"לכל השדים, מה קורה כאן?!" אמר יון לעצמו ומישש את אפו. מולו היה אוויר, ורק אוויר. ובכל זאת, האף של יון אף פעם לא משקר אלא אם הוא בשירותים אחרי אלווין והוא פשוט משתדל להכחיש. לא… היה מולו משהו.
יון שלח את ידיו קדימה ובדק את החלל מולו. להפתעתו הרבה – באמת היה שם עמוד, וזה היה לא פחות מעמוד מוצק, חזק, וקשה בצורה שוברת אפים.
האחוזה לא נעלמה – היא בלתי נראית.

מכיוון שלא נותרה ברירה אחרת, החל יון לרדת חזרה לאדמה. בעודו יורד, הוא המשיך למשש את הקירות מלפניו והבין בערך מול מה הוא עומד. אולי הוא נראה קצת אידיוט, אבל מה זה משנה.
ואז נגעו רגליו של יון ברצפה ומולו התגלתה האחוזה במלוא הדרה.
ה"אחוזה" הייתה סוג של טירת ענק בעלת שלושה מגדלי שמירה גדולים. היא נבנתה מאבן שחורה מסוג כלשהו, ומספר דגלים אדומים גדולים נתלו עליה.
יון ניצב בדיוק מול שער בקנה מידה של משהו כמו הבית שבו אתם יושבים עכשיו. פי חמש.
"מה לעזאז – " החל יון לומר, אך לא הספיק לסיים את המשפט.
"היי אתה!" צעק קול כלשהו. "מדוע הגעת הנה?"
"אה, אני רק עובר פה בדרך הביתה." אמר יון בתמימות.
כעת נגלתה מולו הדמות אליה הוא דיבר. זו הייתה נערה, נראתה בערך בשנות העשרים לחייה, לבושה בשמלה ירוקה. שיערה האדמוני התנפנף ברוח בעודה דיברה.
"שמי הונג מיילינג, ואני לא יכולה לתת לך לעבור פה. אבקש ממך כעת להסתובב וללכת לפני שאהיה חייבת להשתמש בכוח פיזי מתון." היא אמרה ברוגע.
"כוח פיזי מתון זה הסטייל שלי…" הודה יון.
"אם כך, אתה בחרת בדרך המוות. אני מקווה שתמצא שלווה בגן עדן." אמרה מיילינג ונעמדה בצורה מאיימת.
"אני ממש מקווה שאספיק לשעת התה שלי…" אמר יון ושלף את הנשק שלו.