צליל מחוגי השעון

אחר הצהריים, השעה לא מאוחרת אך השמש כבר פסקה מלהאיר את חדרי דרך התריס השבור שלא דאגתי לתקן עוד מהחורף הקודם.
מנורת השולחן מאירה באורה הדהוי על שולחן הכתיבה , ובוא בזמן מקרינה גוון של דיכאון על כל יתר החפצים שבחדר, והשקט? השקט כאן כל כך רועש שאפילו חריקת העט על דף הנייר, אם אפשר לקרוא לזה בכלל חריקה, מרוויחה ביושר את זכותה לקיום ודואגת להזכיר לי בכל פעם מחדש את אמינות נוכחותה.
מוזר, במשך זמן רב תהיתי מה לכתוב, ועכשיו פתאום כשהגיע רגע האמת אני פשוט לא מצליחה לחשוב על שום דבר ראוי, איפה להוסיף את כל הקרדיטים והתודות האלה? ומה עם כל ההסברים? אין ברצוני לכתוב מגילות, ולצערי גם חסרה לי השנינות הדרושה בכדי לסכם הכל בתוך משפט אחד קצר ולעניין, לכן אני אתחיל בהתנצלות מראש לכל אלו שכנראה אשכח,
יוני, אחי הקטן יוני, אין  כאובה ממני בזמן שאני רואה אותך פותח את מתנת יום ההולדת שלך, מתכונן  במבטך המקווה, מחכך את השיניים זו בזו מרוב ציפייה, ופעם אחר פעם נופל למלכודת האכזבה שהחיים טמנו לך: שוב לא היה מספיק כסף למתנה שרצית, "אני מצטערת מתוק, בשנה הבאה, אני מבטיחה" הייתה ממלמלת אימא בקול כל כך חסר בטחון שאפילו היא עצמה הייתה מתקשה להאמין למילים שהרגע ברחו לה מהפה, אבל אל תכעס עליה, אתה יודע כמה קשה לה לעבוד בשתי עבודות ועוד במצבה הבריאותי, עוד קצת והכל ישתנה אני מבטיחה. 
אגב אני רוצה לשמח אותך, השנה אימא תקנה לך אופניים.

ריטה, מאז ומתמיד היית חברתי המושלמת, מארמונות החול שהפגישו בנינו לראשונה, ועד למבחני הקיץ האחרון אליהם עזרת לי להתכונן בסבלנות כל כך רבה, בזמן שאני מעצמי כבר הייתי מתייאשת.
אני רוצה לבקש את סליחתך על כך שכמעט ולא הזמתי אותך לביתי, התביישתי, לך היו בית כל כך יפה, גינה, שטיחים מקיר לקיר ואפילו כלב, בזמן  שהדירה בא התגוררנו אני, אימא ואחי הקטן הייתה בקושי חדר וחצי, ריצפת שיש שלא עברה שיפוץ מעולם, ותמונות דהויות ומקולפות במקצת של הבבא סאלי שנשארו תלויות על  קירות המטבח עוד מימי הדיירים הקודמים.
אימא הייתה מסבירה ש"לתמונות של רבנים ובמיוחד לכאלה כמו הבבא סאלי  יש חשיבות כבירה בכל בית של יהודים, בין אם זה בית דתי ובין אם הוא חילוני, המסורת היא דבר חשוב ואין להזניחה". תמיד ידעתי שהחלפת התמונות פשוט אף פעם לא עמדה בסדר העדיפויות הכלכלי ושקיר חיוור המכוסה בחורים חלודים של מסמרים היה נראה מביך אף יותר מהקיר שהיה לנו. 
ועל כך שלא סיפרה לנו את האמת כיבדתי אותה מאוד.
את מכירה אותי ריטה, הייתי יכולה להמשיך ולכתוב לך עוד שעות ארוכות, אך צליל מחוגי השעון שרודף את אזניי, לא נותן לי לישכוח שאני והזמן במירוץ, והוא דקות ספורות מלהשיג אותי, להשיג אותי ובגדול.
חשוב לי רק שתדעי כמה הרבה אני חושבת עלייך וכמה אני שמחה שהכרנו, בלעדייך לא הייתי מי שאני היום, ועל זה אין מספיק מילים בפי בכדי להודות  לך.

אמא , אמא יקרה שלי, הזמן קצר ואני באמת לא יודעת עוד כמה נשאר לי, אני רוצה שתדעי שאת האמא הכי טובה שרק יכולתי לבקש, אני יודעת כמה קשה לך איתי ועם יוני, ואני רואה איך המחלה גומרת אותך ואיזה גיבורה את שאת לא מקרינה את הסבל הזה כלפי חוץ. את תמיד אמרת שכשנגדל,
נוכל לעזור לך, נמצא עבודה, נאסוף אותך מבית החולים לאחר כל טיפול , ואת תתמוססי לך בחיי השלווה המתמשכת ואפילו תחזרי לפסל.
אבל בינתיים, אנחנו עוזרים לך בציונים טובים ובברכות הכתובות בכתב יד שגוי ורשלני שאת מקבלת מאיתנו בכל שנה  ליום ההולדת.
אני החלטתי אימא , החלטתי לעזור לך כבר עכשיו, אני מבקשת סליחה על כך שסיימתי לך את כל הכדורים, רציתי ללכת על בטוח: 53 כדורים לא טועים.
את לא תצטרכי יותר להתחנן לרחמנות חברותייך שיבדקו בארון של הבת אם יש משהו שהיא כבר לא צריכה, לא תצטרכי עוד לשבת לילות תוך כדי מחיקת התשובות מספרי הלימוד יד שניה שקנית לי, ולא לשאול מה אכלתי בבית הספר בזמן שבתוך עצמך את מתפללת שמישהו התחלק איתי בסנדוויץ'.
אני מרגישה סחרחורת ועייפות בו זמנית, אני חושבת שזה הסוף.
תדעי שאת המעשה עשיתי בהחלטה שלמה ואין בליבי אף לא טיפת חרטה.
אל תבכי עליי, ותחבקי חזק חזק את יוני.    
אוהבת אותך תמיד שלך: שלומ-