עניין של זמן/הגבירה אניס

"את הולכת?" הוא שאל בקול נדהם ומבולבל כאחד, מפתיע את הגברת. היא נשארת במקומה, רגליה נטועות חזק, שמא תחליט להסתובב ולחזור חזרה אל זרועותיו, למשוך חזק את חולצתו ולכבול אותו אליה. "אכן, אני הולכת. אני לא יכולה להישאר כאן- אסור לי להישאר כאן… היה נחמד להכיר אותך, אך…" היא לא הצליחה לסיים את דבריה. היא לא יכלה להגיד לו שהסיבה האמתית לכך שהיא עוזבת היתה החיזיון שקיבלה כשאחזה בידו ביום הראשון שפגשה אותו, כשרק עבר מתחת לווילון החרוזים של אוהלה, כולו עפוף באור השמש, עם יד אחת המגנה על עיניו כדי שיטיב לראות; כשהוא ניגש אליה וביקש ממנה לנבא את גורלו.
היא ראתה בידו את השמש עוצרת, את אורה הופך בהיר ובהיר; את הרוח השולטת באדמה ואת מיי האגמים המסתחררים סביב הזוג העומד במרכז חצי הסהר, חבוקים שיקוד שקפא בזמן.
משהו מסוכן נמצא במקום הזה, והיא נחושה בדעתה שלא לקחת בו חלק, לא הפעם.
"את לא יכולה לפחות להסתובב? להגיד שלום כמו שצריך?" זרזיף העליזות הרגיל של קולו היה חלש, וקולו נשמע כאילו שפכו לתוכו עופרת.
היא נענעה בראשה לשלילה. "אינך ראוי לזה. הגורל ייעד לך אפשרות שנייה, והיא לא פחות שווה. קח אותה, נצל אותה כל עוד אתה יכול." רמזה לו, מנסה להרחיק אותו מעליה אך הוא רק ממשיך להתעקש. זעם ניצת בעיניו בזמן שידיו התאגרפו, מנסות לרסן את שרירי גופו. "את לא יכולה להתנהג כך! את לא יכולה להעמיד פנים שהשנה השלמה שעברנו יחד היתה חסרת חשיבות בשבילך, שלא הרגשת דבר! את לא יכולה לעזוב אותי כך…" קולו החל להישבר, כמו ליבה. היא רצתה לאחוז בידו, לקרב אותה אליה, לעטוף אותה. היא כל כך רצתה… אך זה עדיין לא הזמן לכך.
"הגורל ייעד לנו זמן, ארמוס, והוא לא עכשיו. עוד ניפגש, אני מבטיחה, אך עכשיו אני חייבת ללכת. אילולא אתה היית מנסה להחזיר את הרוח ההיא לחיים, לא היינו נפגשים. תאמין בגורל, ארמוס. אל תיתן לו לנטוש אותך." מילותיה שלה שברו אותה, והיא הרגישה את הדמעות פורצות את עיניה ועושות את דרכן אל לחיה, מטה עד סנטרה וקצה שפתה, טועמת את טעמן המריר.
הוא צפה בה הולכת עד שהפכה לכתם מטושטש בטיילת, מחזיקה ברשותה רק תיק צד זעיר.
הוא ריסן את הרצון שלו לרדוף אחריה, לבקש ממנה להתנגד לגורל ופשוט לנצל את הזמן הקיים.
הגבירה אניס היתה כל עולמו, האדם היחיד שיכל להתנגד לקללת הדיבור המוטלת עליו -האדם שהיחיד שהוא יכל לדבר איתו – היחידה שהתנהגה אליו בכבוד הראוי לו והבינה אותו, ועכשיו היא הלכה, והוא הרגיש את האדמה רועדת תחתיו ואת עולמו קורס, אך בעיקר, הוא היה מבולבל יותר מתמיד.