תבטיחי לי

אני רואה את הרכבת ואני יודעת שאם לא אעלה עליה בקרוב, אני אפספס את ההזדמנות שלי לברוח מהמקום הזה, בגלל שאם אני לא אעלה על הרכבת הזו, אני אאבד את האומץ שלי לעזוב, אני אחזור הביתה, אנעל את הדלת ואשכח את כל החלומות שלי.
"תבטיחי שלי שתשמרי על קשר." הוא אומר ותופס בידי, משהו בדרך בה הוא אמר את זה, הראתה כי לא היה אכפת לו למשוך מבטים, שהוא רצה שכולם ידעו שאני הבחורה שלו.
"אני אנסה." אני אומרת ומחייכת, אך למרות הכל אני לא יכולה להכריח את עצמי לפגוש את מבטו, אני יודעת שלמרות הכל, אני לא יכולה לעשות את הדבר הקטן הזה בשבילו.
"תבטיחי לי." הוא אומר ומביט עמוק אל תוך עיני, משהו בדרך בה מבטו ננעץ בי, גרמה לי להרגיש כל-כך אשמה, גרמה לי להרגיש לא בסדר, למרו תשעשיתי הכל כמו שצריך, המבט ההוא גרם לי לשנוא אותו מעט.
אני לא אומרת לו דבר, אלא רק הולכת אל עבר הרכבת, אני לא יכולה להבטיח לו דברף פשוט בגלל שאני מקווה שלא אראה אותו לאחר היום.
"מה עשיתי?" הוא שאל לפתע, קולו כל-כך חלש שחשבתי לרגע שא שמעתי אותו, שדמיינתי את זה.
"מה עשיתי שפגע בך כל-כך שאת לא יכולה להביט לי בעיניים אפילו?" הוא שואל, ואני חייבת להודות שהוא נשמע כל-כך תמים, כל-כך טהור ונחמד שלרגע אחד, שכחתי למה אני כועסת עליו, אך השיכחה הזו לא נמשכה זמן רב, לא יותר משנייה יחידה.
"אני אעשה בשאלה על שאלתך," אני אומרת בסופו של דבר, לא בטוחה אם זה רעיון טוב, אך לא יכולה לעצור את עצמי יותר."איך קראו לה?" אני שואלת ומביטה ישירות אל תוך עיניו, אני יודעת שהבלבול בעיניו אמיתי, אבל הוא כזה רק בגלל שהוא לא הבין את השאלה.
"אני חושב שלא הבנתי אותך." הוא אומר באיטיות, ומבטו סורק את סביבתינו, אולי הוא מחפש מישהו שיציל אותו, או אולי פשוט לא רוצה להביט בי.
"זה לא כל-כך קשה," אני אומרת וחושבת שהייתי צריכה פשוט להשאיר אותו כפי שהוא היה לפני כמה שניות, כשהוא בטוח שהכול בינינו בסדר, אני הרי לא אמורה לראות אותו יותר לעולם, אך משום מה, לא יכולתי לתת לו פשוט להתחמק מזה."כל מה ששאלתי היה איך קוראים לנערה שאיתה אתה בוגד בי."