הנער שחיי מהזיכרונות (פרק עשרים ואחת-בין הזרועות) *עוד 5*

פרק עשרים ואחת- בין הזרועות

ג'ו
התעוררתי מחום, פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי חבוקה בין זרועותיו של ניר, כאילו הייתי גור חתולים קטן. הוא חיבק אותי הצמיד אותי לזרועותיו. הספר 'פרויקט רוזי' היה מונח בצורה מדהימה על הרצפה כאילו קיבל דחייה רצינית.

שמעתי כמה דפיקות על הדלת, ניסיתי להתחמק מאחיזתו, אך אמיל נכנסה ועמדה דום, עיניה היו שקועות במחזה כאילו חשמלו ואתה. "זה לא מה שאת חושבת," התחלתי להגיד והיא סגרה את הדלת, טריקת הדלת העירה את ניר מהשינה, הוא קם כאילו מסיוט, מביט בי בעיניים מופתעות. "מה את עושה כאן?" תהה והביט בי, מעביר את אגודלו על שפתי. "יש לך צבע על הפנים." לחש ואני התרחקתי. "נרדמת אצלי." אמרתי והתרוממתי מהר, הולכת לכיוון השירותים, שותפת שיניים ושמה לב שכול ידי מלאות צבע והמכנסונים שלי עלו ברמה מטורפת, סידרתי את עצמי מהר וראיתי את ניר יוצא מחדרי ושם לב שאמיל הולכת הלוך חזור בצורה מטרידה. יצאתי לעברה, היא הביטה בי מוזר, לקחה אותי במרפקי והובילה אותי לחדר שלה.
"רק תגידי לי שאני לא דודה בגיל עשרים ושלוש." אמרה אמיל מהר וצחקתי ממבוכה. "נרדמנו! מה יש לך?!" אמרתי וחיבקתי את גופי, לא יכולתי לדמיין את עצמי עם ניר במחשבה שהיא כרגע דמיינה. היא הביטה בי כאילו אבן נפלה מליבה. "תודה לאל," לחשה והחזיקה בכתפי כאילו הייתה צריכה עזר. "מה יש לה?" תהה ניר הוא הביטה בנו עדיין במבט ישנוני, הייתי בטוחה שהוא עדיין ישן. "לך הביתה!" ציוותי עליו כשהבחנתי שהוא פוזל לעבר רגלי החשופות. "יש לך אחלה רגלים," ציין וגררתי אותו לבית שלו, הוא הסתובב וזרם איתי כלא מבין. הוצאתי מפתח לבית של גברת טומסון ופתחתי את הדלת. דוחפת את ניר אך הוא הסתובב ומשך אותי אליו, גברת טומסון לא הייתה בבית. נכנסתי בכישלון, הוא גרר אותי בכוח. "מה יש לך, "לחש ואני כאילו נכנעתי לעיניו. על הקרקע הייתה מעטפה לבנה ענקית. אחרי אילוצים מצידו לגרור אותי השתחררתי ושנינו נפלנו על הקרקע. הוא הוציא מין הנחת כאב כשנפגע ברצפת השיש ואני צחקתי. "כאב?" תהיתי כשלא הפסקתי לצחוק לתוך החזה השרירי שלו.
"כן, קצת!" אמרו וצחק כשעיניו הביטו בתקרה. הבנתי. לא ידעתי אם תמיד אשלתי את עצמי אבל הבנתי כעת בברור, אהבתי אותו כל כך, אהבתי כול דבר בו, מהצחוק שלו עד לחכמה שיש בו, עד לכול דבר מדהים שהוא עשה עבורי, התקרבתי לעברו התרוממתי, מעבירה את ידי על פניו, הוא הביט בי, הצמדתי את מצחי למצחו, הוא סובב אותי כנגדו וגבי נגע ברצפה, מצמיד את שפתיו לשפתיי, מנשק אותי בגסות, מעביר את ידיו על רגלי החשופות ומושך אותי אליו. התנתקתי ממנו, זזתי הצידה והוא התרומם. ניגבתי את שפתי שהפכו לנפוחות מעט. הוא התקדם לעברי ומשך אתי עליו, הוא העביר את ידיו על פני. "מה?" לחשתי כשהוא רק עצם את עיניו.
"אולי מספיק?" לחש ואני הבטתי בעיניו כל כך חושקת שהוא יפתח אותן ואני פשוט אשקע באוקיינוס ללא סוף. "מה מספיק?" אמרתי והתנתקתי, לא יכולתי עם המשחק הזה בנינו, זה כבר גרם לי למספיק כאב.
"עם כול השטויות האלה!" צעק לעברי והתנתק ממני סופי, הוא התקדם לעבר השירותים ואני התמוטטי על הקרקע, הרגשתי דמעות החונקת את עיני. למה אני כל כך מבולבלת? מה שאני רוצה עכשיו? הוא יצא מהשירותים, נכנס לסלון הוא התארגן כנראה, הביט בי במבוכה. פניו הביטו בי בכאב. "ג'ו," לחש, התנתקתי ממנו והתקרבתי לדלת.
"למה את עושה לי את זה? אני באמת לא מבין אותך!" הסתובבתי, ניגבתי את עיני מהדמעות ודחפתי אותו בכעס. "מה אתה לא מבין?! אני לא רוצה להיות משהי שאין לך רגשות כלפיה, אני כן אוהבת אותך ולי קשה עם הקטעים האלה!" פלטתי והרגשתי שדמעות והוא פשוט ניגב את הדמעות מעיני.
"את לא משהי, את היחידה." השיב ואני הסטתי את מבטי כלא מבינה. ידעתי שניר לא היה משהו שרדף שמלות, הוא תמיד היה שקט, לא אמר הרבה, היה בו משהו שגרר אותי תמיד. הוא הביט בעיניה ואני כאילו נמסתי בעיניים שלו, הסטתי את מבטי והוא גרר את פני בחזרה, אך לא יכולתי להביט בו.
"ג'ו," קראה את שמי בצורה עדינה כל כך. לא יכולתי להביט בו, הרגשתי את ידו על פני ופשוט הבטתי בו פתאום, לי נמאס מזה. "תגיד לי עכשיו פעם אחרונה, מה אתה מרגיש?" אמרתי בנחישות והוא פשוט גלגל את עיניו.
"אל תהיה כזה!" אמרתי בכעס. הוא הסתובב לעברי ושם את אגרופיו על הקיר. הייתי לחודה בין זרועותיו. "יודעת מה, אגיד לך בכנות. לא גם נמאס. אני ניסיתי הכול, המשכתי אלה כשהיה לך חבר אני עשיתי הכול, מה פתאום נזכרת בי?" דרש לדעת, הרמתי גבה כלא מאמינה.
"מה אני נזכרתי?!" אמרתי בכעס, דוחפת אותו מעלי והוא כלא מבין פשוט התרחק.
"אני אמרתי לך בדיוק מה אני מרגישה! אתה פשוט אמרתה לי שאתה לא אוהב אותי ונתת לי ללכת, אתה חושב שהייתי צריכה ללכת להתנזר? לא לנסות לעבור אלה? לך מותר ללכת עם כול אחת ולי לאסור?! אתה חושב שאתה הכי טוב אז כדי שתפתח את העיניים." צעקתי לעברו בכעס, הלכתי לכיוון הדלת וניר תפס את מפרק ידי.
"אין לי כוח לריב הזה יותר, ניר באמת נמאס לי מזה. חשבתי שאנחנו רק חברים. אני לא רוצה יותר את המזמוזים האלה אם לא היו להם טעם." אמרתי והוא פשוט לא שחרר אותי, אחיזתו הייתה הדוקה בידי ואני הבטתי בו כלא מבינה.
***
סאם
ישבתי בבר קריוקי השכונתי של אחד מחברי הלהקה, מצב הרוח שלי לא חגג כמיטבו. התגעגעתי לג'ו, יכול להיות שהתאהבתי בה? שתלך לעזאזל. טוני העביר סיגריה מגולגלת מיד ליד, לקחתי נשמה עמוקה, לא ידעתי מה זה וזה לא הפריע לי. כול הסטודיו היה מלא עשן. לא הפסקנו לעשן. רציתי להשתחרר מההרגשה הזאת, הייתי מבולבל. מה היה לי כלפי ג'ו, אהבתי אותה? בתם שיקרתי לה? היא הייתה הבחורה הראשונה שאהבתי בחיי, היה לי קשה להיפרד ממנה. אבל היו לי טובות ויפות ממנה, למה היא כל כך התמקמה בלבי?

"מה יש לך? נער מאוהב." זה היה כריס, מחזיק את הסיגריה שלו ושוב מראה את הפנים המכוערות שלו, רציתי להרביץ לו כל כך. אבל במקום פשוט קמתי ממקומי והלכתי מהסטודיו ששכרנו. התיישבתי בחדר הטלוויזיות צופה בכול האנשים השותים והשרים לרגע נערה אחת הסיטה את שומת לבי. הבטתי בטלוויזיה. היא הייתה לבד, שרה לעצמה. חייכתי חצי חיוך. רציתי לראות אותה מקרוב. יכולתי לראות רק שיער שחור קצר ואיפור שחור. ראיתי מאיזה חדר הטלוויזה ולקחתי זוג מפתחות והתקדמתי לעבר החדר.
שמעתי אותה שרה, שרה באופן מדהים, היה לה מבטה כמעט בטוח. שמעתי המון בחורות שרות בחיי אבל היא הייתה חייבת להיות בלהקה שלי, פרצתי לחדר בחיוך חגיגי, היא השתתקה בשנייה שנכנסתי. זוג עיניים חומות עמוקות נקלעו מול פני. היא נראתה כל כך מוכרת. עיניים שחורות גדולות ושיער כהה ומיוחד. רק עורה הבהיר היה שונה בכול החבילה. היא התרוממה ובביישנות התכוונה לצאת, אך לא נתתי לה.
"אני סאם, את? " שאלתי בחיך ,אבל הייתי מסומם מידי בשביל להבין איך נראיתי.
"הכבישה שוש, עכשיו אני יכולה ללכת?" אמרה והביטה בי במין מבט מלא שנא הקפה אותי בדחיפה קלה. החזקתי במפרק ידה והיא סטרה לי בחוזקה. "לא התכוונתי לעשות לך כלום!" הגנתי על עצמי והיא ירתה קללה בשפה זרה וברחה. מי היא לעזאזל?! שרה כל כך יפה ומתנהגת כמו כלבה.
***
ניר
נשכתי את שפתי, היא הייתה לחודה בין ידי, לא רציתי לתת לה ללכת, רציתי להגיד לה א תהיה לי הזדמנות אחרת. "אני אוהב אותך, ג'ו." הוצאתי את זה והרגשתי כאילו ירדה מלבי אבן היא פערה את עיניה כאיל לא האמינה למשמע אוזניה, התרחקה ממני לא מבינה מה אני זומם.
"אני לא יודע, בשנה האחרונה את פשוט לא יוצאת ממחשבתי, את הבחורה היחידה שיש לי בלב, תמיד וזה משגע אותי. בחיים לא רציתי להרגיש משהו כזה." יריתי לעבר, היא התקדמה לעברי, מדהימה, כמה רציתי כעת פשוט לחבק, לנשק, להיות איתה.
היא נישקה אותי מחייכת לעברי בחיוך הכובש הזה שלה.
"אני אף פעם לא האמנתי בדבר הזה, לא חשבתי שהתאהב מתי שהוא, אבל אתה הדבר היחידי שיש לי בראש." הודתה ונישקה את שפתי כנגד שלי, חייכתי לעברה, מרים אותה ממותניה הרזות, היא הייתה מעט עגלגלה, מעט אהבתי את זה. היא צחקה ורציתי פשוט לנשק את כול פניה, רציתי להגיד לכול העולם שיא רק שלי וכך זה היה לנצח.