כלום

אני אוהבת את האור בו הם מציגים אותי, את הדרך בה הם מצליחים להפוך אותי מבת אדם לכלום, הדרך בה הם פשוט מצליחים להקטין אותי כל-כך בפני אנשים, שעדיף כבר שאני לא אהיה קיימת.
אני לא בטוחה בדיוק מה עשיתי שמגיע לי אנשים כמוהם בסביבה שלי, אבל אני ממש מקווה שאני לא אעשה זאת לעולם, אפילו עם הם נמשכים אליי רק בגלל שאני נושמת, אני אעדיף להפסיק לנשום, מאשר לסבול אותם, מאשר לסבול מידיהם.
רציתי לברוח בכל פעם ששמעתי אותם מדברים עליי, בכל פעם שהם הקטינו אותי, אני הייתי בורחת, חבל רק שלא היה לי לאין ללכת.
אני לא חושבת שהיה משהו שהם לא עשו בשביל לפגוע בי, הם נעצו סכינים בגבי, הם ליכלו עליי בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב, הם זרקו אותי תחת פסי הרכבת, והם לא עצרו אפילו לרגע אחד בשביל לחשוב על מה שהם עושים, על כך שהם הורסים אותי.
ניסיתי לעמוד בפניהם, ניסיתי לעמוד על שלי, אך משהו בזה פשוט לא הצליח, איכשהו, לא רק שזה נמשך, זה גם נהיה גרוע יותר.
איכשהו, נראה שהכל ממשיך להחמיר, אז עשיתי את הדבר היחיד שעלה בדעתי לעשות, ופשוט הרכנתי את ראשי וניסיתי לשמור על פרופיל נמוך, בתקווה שהם ישכחו אותי, בתקווה הם יפסיקו.