שעת המוות- פרק 1

השעה 06:30.
אני עדיין במיטה, לא רוצה לצאת, יודעת שיהיה לי קר מחוצה לה, מעדיפה להישאר עוד קצת. בינתיים שומעת את צעקות אמי הנשמעות בחוזקה בבית כולו, היא מעירה את אחי הגדול דניאל, היא לא רוצה שהוא יאחר שוב, כנראה שאין לה סבלנות לעוד שיחת טלפון מהמורה שלו. אחותי הגדולה שוש כבר התעוררה ממזמן, היא עובדת קרוב לבית. איני מבינה למה לה להתעורר כל כך מוקדם.
כולם כבר ערים לדעתי, אחי הקטן דור כבר במקלחת, צעקותייה של אחותי הקטנה לי נשמעות ברחבי הבית, ומשתלבות בהרמוניה מושלמת לצעקותיה של אמי שמתרגזת על כך שדניאל עוד לא קם מהמיטה. אחותי הגדולה זהבית במיטה, היא מובטלת, עוד לא מצאה לה עבודה. אני מנחשת שהיא ערה. אבי כבר בעבודה אני מניחה, הוא מתעורר מוקדם, יחד עם השמש.
סך הכל שמונה נפשות, משפחה גדולה.

השעה 06:40.
אני מחליטה לצאת מהמיטה החמימה שלי. אני מפלסת את דרכי לשירותים, משם לחדר לקחת את מברשת השיניים שלי אשר טחובה היכן שהוא בתוך הארון. אני מוצאת אותה וחושבת לעצמי, שאני חייבת לסדר את הארון המבולגן הזה.
אני נכנסת למקלחת וסוגרת אחריי את הדלת, בוחנת את פניי במראה, בוחנת כל פצעון ופצעון כל פגם ופגם. אני מחייכת על מנת לבדוק עד כמה השפתיים שלי יבשות. הן כל כך יבשות כך שאיני מצליחה לחייך.
מרחתי את משחת השיניים על מברשת השיניים והכנסתי אותה לפה.
לא נהנתי מהטעם.

סגרתי אחריי את הדלת.
בחרתי בחצאית הגינס הקצרה שלי, ובחולצה לבנה מהקיץ שעבר.
וכמובן בנעלי הסניקרס השחורות שלי.
***
השעה 07:45.
בזמן שאני הולכת לבית הספר שנמצא במרחק של כרבע שעה מביתי, אני בודקת את הפאלפון שלי, אולי קיבלתי ממנו הודעה. מאז הריב שלנו ביום חמישי לא התראנו, והיום כבר יום ראשון.
אני מתגעגעת אליו.

***
השעה 08:00.
נכנסתי לכיתה, חיפשתי אותו בין כל התלמידים, הוא לא היה שם. הוא בטח יאחר שוב חשבתי לעצמי. נזכרתי בימים ההם שהיינו מגיעים יחד באיחור לבית הספר, והוא תמיד היה אומר למורה שהיינו צריכים לפתור משהו במיטה, ואז היה קורץ לי. הוא קרץ רק לי, הוא גרם לי להרגיש מיוחדת.
***
השעה 08:15.
הוא עוד לא הגיע, גם המורה עוד לא הגיע. שאלתי את שיר איזה שיעור צריך להיות לנו עכשיו, היא ענתה לי מתמטיקה. מוזר, המורה למתמטיקה אף פעם לא מאחר.
***
השעה 08:30.
הוא בטח עצר בדרך אצל יוסי לקנות שוקו. הוא תמיד אמר שהוא לא מתחיל את היום בלי שוקו על הבוקר, ואני תמיד אמרתי לו ששוקו על הבוקר גורם לי לבחילה וקונה חפיסת שוקולד. הוא היה צוחק עליי ואומר
'ושוקולד על הבוקר לא גורם לך לבחילה?'
'לא' הייתי עונה לו בחיוך.
'צודקת' הוא היה אומר 'הוא גורם לחצ'קונים' ואז היה צוחק עליי.
יוסי היה אומר שאני יפה ושאם הוא היה צעיר יותר ב-40 שנה הוא היה מתחיל איתי. ואז היה מספר איך בצעירותו הוא בילה כל לילה עם בחורה אחרת,
'זה היה גן עדן' הוא היה אומר.
***
השעה 09:40.
כבר התחלתי לדאוג. שאלתי את שיר אם היא ראתה אותו, היא ענתה שמאז סופש הם לא דיברו. מוזר, הוא אף פעם לא הגיע כל כך מאוחר, גם המורה עדיין לא הגיע.
"מה את נלחצת, אולי הוא לא מרגיש טוב, ניסית להתקשר אליו?" אמרה שני
"איך לא חשבתי על זה קודם"
חייגתי אליו, הוא לא ענה, הפלאפון שלו כבוי.
***
השעה 09:45.
הדלת נפתחת, אני נועצת את עיניי בדלת. המורה נכנס ואחריו היועצת, הכיתה משתתקת.
מה היועצת עושה כאן אני חושבת, אין לנו איתה שיעור היום.
עינייה של היועצת אדומות ונפוחות נראה כאילו היא בכתה שעות.
"שבו תלמידים" היא אומרת.
אני מרגישה לא טוב, בטני מתהפכת.
"כולכם מכירים את עומרי, אני מניחה שחלקכם שמתם לב שהוא לא פה היום"
עיניהם של ילדי הכיתה ננעצות בי, כולם יודעים שאנחנו חברים טובים.
"אז.. עומרי.." היא אומרת, כאילו עומדת לפרוץ בבכי.
דמעות עולות בעיניי, ואיני רוצה לשמוע את ההמשך.
עינייה ננעצות בעיניי.
"עומרי.. הוא נעדר מיום חמישי, איננו יודעים מה איתו. אנחנו, יחד עם המשטרה עושים הכל כדי למצוא אותו…"
דמעות זולגות על חיי.
עומרי? עומרי?