געגוע

אני מתגעגעת לתקופה שהיינו מדברים, בעיקר בגלל שזה גרם לי להרגיש משהו שם בפנים. היתה תחושה של הבנה, שאכפת לך, גם כשהייתי מדברת המון, ולא מספיקה להתלונן, היית מקשיב, נותן עצות, עוזר לי להתגבר על הבכי הנורא, מרגיע אותי.
היית חבר אמיתי בשבילי, לא סתם מישהו להתכתב איתו.
מאז אני מרגישה שמשהו השתנה, או יותר נכון, שהכל הלך אחורה בחזרה. עדיין אין לי את האומץ שהיה לי אז, והוא היה בעיקר בזכותך.
הייתי רוצה שנדבר שוב, אבל אני עדיין לא יודעת איך לנהל שיחה. הכל היה קל יותר איתך, כי אתה תמיד היית מתחיל ראשון, ואני הייתי זורמת, גם כשהיינו מדברים שטויות ונסחפים לשמות של דברים מוזרים, זה היה כיף לדבר.
סתם לדבר.
עכשיו כואב לי, כי אני צריכה אותך, ואני חושבת שהבנתי מאוחר מידי כמה אני צריכה אותך, כי אני לא מצליחה לגרום לעצמי לשלוח הודעה, וזה מרגיז.
כואב לי, כי אותם מילים מאז חזרו לפגוע בי, לחורר את ליבי ולמלא את ראשי במחשבות רעות, עד שאני מפחדת שאני אעשה משהו שאתחרט עליו; ועכשיו אין לי אותך שתעזור לי לצאת מזה, ואני לא מעזה לבקש עזרה.
אני מתגעגעת.
אני נזכרת בתקופה ההיא לפעמים, ותחושה של בכי עולה בעיני. הייתי כל כך שמה אז, כמעט מלאת חיים. הייתי מתלוננת פחות ומדברת יותר. וגם אתה היית מדבר, אתה זוכר? איך היינו מתייעצים ביחד על כל מיני דברים?
הייתי מאושרת.
זה פשוט קרה, בלי הודעה מוקדמת, פשוט הפסקנו לדבר. ואז זה הדרדר כי לשנינו לא היה זמן, וחזר למצב של איזון, ושוב הדרדר. זה הכאיב לי יותר משאתה חושב, ובעצם, אני לא יודעת מה אתה חושב. יכול להיות שזה בכלל לא מטריד אותך, והרי למה שיטריד, זה לא שאנחנו היינו כאלה חברים טובים.
האמת היא, שאנחנו כמעט-בכלל לא מכירים.
אז הרגשתי שאני מכירה אותך, לא היינו צריכים הרבה מילים, הספיקו רק פרטים בסיסיים.
עכשיו זה מרגיש כאילו אני לא מכירה אותך בכלל.
אנשים זרים.
זה מיוחד, אתה יודע, הדרך שבה דברים קטנים מעוררים את הזיכרונות שלנו, גורמים לנו לחשוב על דברים רבים שלא חשבנו עליהם כבר הרבה זמן…