היומן – הקדמה

"אמילי את מוכנה להזיז את עצמך לפה?" צעקה אימי מהקומה למטה ומשום מה רגליי השתתקו לא יכולתי לזוז מחדרי.
היום אני עוזבת את בית ילדותי לטובת בריטניה. אבא שלי עובד במשרד החוץ, וכחלק מהקידום הוחלט שנעבור לשנתיים לשם, זה כל כך לא פייר!
למה אני צריכה לעזוב חיים שלמים לטובת מדינה אחרת? לא עיר אחרת, מדינה!
ישבתי במיטתי הלבנה שסדינים כבר לא היו מונחים עליה ובהיתי בחדרי בפעם האחרונה.
"נו אמילי אנחנו נפספס את הטיסה!" צעקה אימי בשנית, ללא רצון לקחתי את תיקי הקטן והמזוודה שלי וירדתי אל הקומה למטה בהבעה זועפת כמובן.
"זה רק שנתיים תפסיקי להיות חמוצה." אמר אבי, גלגלתי את עיניי ויצאתי לבחוץ לכיוון הרכב.
הנהג הכניס את המזוודות לתא המטען והתיישבתי בכסא.
לאחר מספר שניות התווספו לידי אחיי הגדולים התאומים – בר ודניאל. הרכב בו אנו נסענו יצא לדרכו ומיד אחריו הרכב בו ההורים נסעו הצטרף אלינו.

הנסיעה לשדה התעופה הייתה ארוכה, משעממת, ומעייפת בעיקר.
אחרי שטיפלנו בענייננו סוף סוף היה אפשר לעשות את הדבר הכי חיובי לנסיעה הזו, דיוטי פרי.
נכנסנו אני, אימי ואחותי הגדולה בר אל הדיוטי בזמן שאחי דניאל ואבי הלכו להסתובב עד שיגיע זמן הטיסה שלנו.
במשך כחצי שעה הסתובבנו ברחבי הדיוטי – קנינו איפור, בשמים,שוקולדים למהלך הטיסה ועוד מספר דברים לפתע נשמעה כרזה – 'נוסעי טיסה 361 ללונדון מתבקשים להגיע למטוס.'
אחרי שמצב הרוח שלי השתנה בדיוטי פרי ממרמור לשמחה תנחשו מה? זה התהפך שוב.
שילמנו על הדברים והצטרפנו אל אחי ואבי והלכנו על עבר המטוס. התיישבנו במקומותינו במחלקה הראשונה ונשמתי עמוק.
אלו הולכות להיות שנתיים בלתי נסבלות.

"מר לוי?" נגש אלינו בחור צעיר במבטא בריטי כבד. אבי הנהן ולחץ את ידו.
"אני כריסטופר ואני אהיה הנהג שלך במשך השנתיים הקרובות, והעוזר שלך עד שהפמליה שלך תגיע מישראל ותוכל לעמוד לרשותך." אמר, בעיניו היה מבט מוזר אני מוכנה להישבע.
"תודה רבה כריסטופר." השיבו אימי ואבי. כריסטופר החל ללכת ואנחנו מיד אחריו. כמובן שהרכב שלנו כבר התמלא בכל חפצינו ושורת מאבטחים הייתה מסביב רכבנו.
הנסיעה ברחובות בריטניה אל עבר מקום מגורנו החדש הייתה מעוררת התרגשות וסקרנות מצד אחד, ומצד שני געגועים רבים לתחושה החמימה שיש בישראל.
נכנסנו לשכונת מגורים מלאת בתים מרשימים ביופיים ולקראת קצה הרחוב הגענו אל עבר אחוזה ענקית אשר בכניסתה היה דגל ישראל, ושתי שומרים בחזית שער הכניסה..
למה יש פה שומרים? יכול להיות שיפגעו בנו?
בין מחשבה למחשבה שמתי לב שצוות העוזרים והעוזרות נעמדו מחוץ לבית לכבודנו, אני מרגישה כמו מלכת אנגליה לא כמו הבת של שגריר ישראל.
יצאנו מהרכב כאשר נעמד מול דלת הכניסה, חלק התרגשו כשראו אותנו ונאלצנו לחייך לכבודם חיוכים מזוייפים, חלק ישר התרוצצו להוציא את מזוודותינו מהרכב וחלק נכנסו מיד אחרינו.
בכניסה אל הבית עמדה אישה מבוגרת, בלבוש רשמי, ומאחוריה נעמדו העוזרים ביראה.
"אני אליזבת, אם הבית. אני אחראית לניקיון, בישול, קניות וכל דבר שתצטרכו אתם מוזמנים לפנות אליי. אני מקווה שתרגישו בנוח במשך השהות שלכם פה." הציגה את עצמה. לצידה עמד בחור לבן שעורו נטה לשקוף, עיניו היו כחולות עם עומק והיו מהפנטות. שיערו השטני והמסודר להפליא היה נראה כל כך רך וזוהר ועמידתו הייתה זקופה באופן דיי מוזר ומלחיץ.
תוך כדי שאני בוהה בו שמתי לב שבני משפחתי החלו להתקדם אל עבר החדרים ומיד הצטרפתי אליהם.
המבנה היה כל כך מרשים, והצורה בה היה בנוי הייתה כל כך מדויקת ודיי מזכירה טירה מימי הביניים.
"האחוזה היא אחוזה ישנה שעברה שיפוץ, היא שימשה בעבר משפחות אצולה בריטיות.
למעשה המשפחה האחרונה שהתגוררה פה לפניכם הייתה גרה פה לפני מאה שנים. מספרים שלילה אחד היו צעקות נוראיות בבית ושפרצו לפה חוץ מטיפות דם לא היה פה כלום.
לא גופות, לא חפצים אשר יעידו לרצח שום דבר, פשוט טיפות דם.
הבית היה נעול למשך 99 שנים ובשנה האחרונה ממשלת ישראל רכשה אותו ושיפצה אותו עבורכם." אמרה בקלילות מיד לאחר שסיפרה סיפור אשר נשמע כמו סצנה מסרט אימה.
"מה זאת אומרת נעלמו?" שאלה בחשש אחותי.
"שפשוט היו ולא מצאו אותם. אבל זו רק אגדה אין לכם מה לחשוש." אמרה וחייכה אלינו.
התחלקנו לחדרים כמובן שכל אחד לחדר אחר לבד.
נשמתי עמוק ופתחתי את מזוודותי והתחלתי לסדר את הציוד שלי בחדר.
"את באמת מאמינה לסיפור הזה של עליזה הזאת?" שאלה אחותי כשלפתע פתחה את דלת חדרי.
"אליזבת. ולא זה סתם אגדה את באמת מאמינה לסיפורי שדים ורוחות?" אמרתי בלעג.
"לא יודעת." השיבה וישבה על מיטתי הלבנה.
"היא בטח אנטישמית וניסתה להפחיד אותנו, אל תתייחסי אין באמת דבר כזה שדים ורוחות, או כל דבר בסגנון הזה." הרגעתי אותה ותחושת הקלה עלתה בעיניה. מצחיק שאני האחות הקטנה שצריכה לפחד מרגיעה את האחות הגדלה שאמורה להרגיע אותי.
"בנות ארוחת ערב." נכנסה אימי וקראה לנו לרדת אל הקומה למטה.
אחותי יצאה מהחדר ומיד אחריה אני.
משפחתי התיישבה מסביב לשולחן הענק ודברי מזון היו מסודרים עליו.
עופות, בשרים, אורז, פירה, סלטים וכל דבר שיכולתי להסתכל עליו באותם שניות.
"מקווה שתהנו, בתאבון." אמרה אליזבת ונגשה אל המטבח.
"אני מוכן להישבע שהיא מנסה להרעיל אותנו." אמר לפתע אחי דניאל. אחותי בר ואני פרצנו מצחוק ואבי נעץ מבט בדניאל.
"סוף סוף אפשר לדבר עברית, אנחנו נשמעים פלצנים שאנחנו מדברים אנגלית" הוסיפה בר.
הארוחה עברה בזריזות ובעיקר בצחוקים. עליתי לחדרי ובטעות טרקתי את דלת חדרי.
לפתע מפתח האיוורור נפל מן ספר עתיק. התקדמתי לעברו לאט לאט מסתכלת לראות שמישהו לא זרק אותו בכוונה אבל לא היה אף אחד מסביב.
לפתע נזכרתי בסיפורה של אליזבת ואני מודה, עלתה בי צמרמורת. לקחתי את היומן והתיישבתי במיטתי.
הוא היה מעור אמיתי בצבע חום, ומסביבו נקשר חוט אשר סגר אותו.
חריטה הייתה חרוטה עליו והייתה נראית כמו חריטה מלכותית. לאט לאט ובעדינות הסרתי את קשר החוט אשר היה מגולגל מסביבו ופתחתי את היומן.
"אפריל 1912 – יומן יקר, אני משתגעת. פול ומשפחתו הם בין נוסעי ספינת הטיטאניק. היום דיווחו על כך שהיא טבעה וכמות ההרוגים היא גדולה. מה עם פול שלי?
האם הוא בין הרוגי הספינה? או בין ניצוליה?
מה יקרה איתי כאשר יתגלה הרומן בינינו? מי יתחתן איתי אם פול נהרג? נתתי לו את כולי, נתתי לו את בתוליי אף אחד לא ירצה אותי. יומן יקר יש דפיקות בדלת ביתי, אני אלך כרגע אמשיך מאוחר יותר שלך, מרי."