לכל אחד יש סיפור. פרק 5.

אנונימי:

היא לא מכירה אותי.
וגם אני לא מכיר אותה.
אבל אני יודע שאני אוהב את הצורה שבה היא צוחקת. מתעצבנת. שרה ואוהבת.

שירה.
השם שלה כל כך מאפיין אותה.
היא נראת די סגורה ואפילו עצובה..אבל כשהיא שרה היא נראת כל כך שלווה.
אני לא יודע מה עובר עליי אומרים שזאת אהבה אבל האם אני באמת מאוהב בה?
בחיים לא הבנתי מה זה אהבה או להתאהב.
אבל מכירים את זה שעוברים ברחוב וסתם כזה פתאום אומרים שם כלשהו וזה מעלה חיוך על הפנים.
או כשמתעוררים מרגישים שהיום הזה הולך להיות נהדר כי יש מישהו שאתה מחבב ואתה תראה אותו במשך כל היום….
היום התעוררתי בהרגשה הזאת עד שקלטתי שהיא לא הגיעה לבית הספר.
ואף אחד לא שאל למה או התעניין אם היא הגיעה! אפילו לא המורה!
אבל אני ..שמתי לב לזה.
זה מתחיל להדאיג אותי. אני לא בנאדם שנקשר יותר מידי לאנשים וזה כנראה מה שמשך אותי בה . היא גם כזאת.
….

סוף סוף היום נגמר!
זה הרגיש לי כמו נצח!
הגעתי לבית תשוש בתחושה מגעילה.
ידעתי שהיום לא יהיה אוכל בבית.
עוד פעם אמא השאירה לנו מכתב שנלך לשכנים.
היא עובדת ב 2 עבודות ואני שונא את זה.
אני מרגיש שהחיים נתנו לה את כל הסיבות בחיים כדי לעזוב אותנו…
אני לא תלמיד מצטיין בלימודים.
אבא אלכוהליסט ובקושי חוזר הביתה כשהוא צלול. הוא לא עובד אז כל היום הוא מקדיש לוויסקי שלו.
ויש לי 2 אחים תאומים. בן ובת. קטנים כל כך עם עיניי דבש בני 5 שנראים כל כך לא קשורים לחיים המדכאים שלנו.
כנראה שזאת הסיבה של אמא לא לעזוב אותנו.
הגעתי הביתה.
שלחתי לשירה הודעה בפייסבוק.
היא לא מכירה אותי אבל אנחנו מתכתבים.
אני לא רוצה שהיא תדע מי אני כי זה בטוח ישנה את הגישה שלה אליי.
היא שלחה לי סמיילי עם נשיקה.
עצוב שאי אפשר לדעת האם היא מתכוונת לנשיקה הזאת או לא….