לא בחרתי בזה (_סיפור אונס_)

אני לא בחרתי את זה.
זו לא אשמתי.
הקבר של הקריירה של האדם לא משתווה לבית הקברות שמתהלך בתוכי ולא נותן לי לחיות.
לא התלבשתי כדי שזה ייקרה.
לא ביקשתי שזה ייקרה.
לא יכולתי לומר לא.
שותקתי, נחלשתי, איבדתי את עצמי בתחושות שלא אני בחרתי! לא אמרתי כן! זו לא אשמתי!
אתם מדברים…מדברים יותר מדי…מדברים מאחורי גבי כמו איני אדם יותר, אני סיפור.
אני עוד סיפור לספר יום אחד כלקח. "אז אל תעשו ככה וככה בנות, כי תראו מה קרה לה! הכל בגללה! והכל יהיה בגללכן בעתיד…".
אני רוצה שתחזרו להסתכל לי בעיניים, נראה שזו הדרך היחידה שלכם להתמודד עם המציאות.
אני מבינה שהרבה יותר קל לתפוס את זה בתור אשמתי, ולא שלו. שהרבה יותר קשה להאמין ברוע, מאשר בטיפשות האנושית.
לא אכפת לי. הוא היה בן אדם. אני הייתי בת אנוש. הוא לקח את זה ממני.
ביקשתי שתסתכלו לי בעיניים! אל תסתכלו על הרגליים שלי ותחשבו מה קרה להן ולמה, ומה עשיתי שזה ייקרה. תסתכלו לי בעיניים ותראו מה הוא עשה לי, ומה אתם עזרתם לעשות. על מה אני יושבת cמוסד פסיכיאטרי ומנסה לחזור למציאות, לחזור למי שהייתי, אבל מי שהייתי אבודה. והוא נמצא בחוץ. הוא מבלה. לא אכפת לו. על מסתכלים כמטורפת, הוא רק אדם שעשה טעות.
אם גברים היו נכנסים להריון, היו מוכרים הפלות כמו משקאות במכונה.
נשים נכנסות להריון. אחרי ההפלה, אנחנו מנודות מהחברה.
אני לא בחרתי בזה.
זו לא אשמתי.
לא אמרתי כן.
לא יכולתי לומר לא.