להיות אחרת, הקדמה ופרק ראשון

להיות אחרת
הקדמה חלק א:
************** לונדון, רחוב רידינג מספר 7. עוד משפחה אחת עניה ורגילה. אבא מפרנס, אמא מבשלת ובת 9 קטנה לומדת במרץ. עוד משפחה אחת עניה, מצב כלכלי קשה ובעיות בבית. משפחת אוואנס.
הבית היה שקט. ג'ני הקטנה ישבה על כיסא העץ ליד השולחן וקראה ספר; "הפיצוץ הגדול- כל השקרים והסודות- בריאת העולם" מאט 'אמיל בראון'.
היא קראה בעניין וכמעט לא שמה לב שהשעה כבר שעת חצות. ג'ני אהבה מאוד את הספרים שלה, הם היו החברים הי טובים שלה, המקום שאליו היא הייתה בורחת עם משהו קרה. אבל יותר מכל אהבה ג'ני את הספרים שכתב אמיל בראון. היא אהבה את הדמיון וההגזמה שלו. הוא היה נוהג לכתוב את דעתו המשוגעת על כל דבר. אפילו על דברים שכבר הוכחו לדוגמא בריאת העולם והמפץ הגדול.
הוריה, מולי וג'וש אוואנס. דווקא שנאו מאוד את הספרים האלו.
הם היו נוהגים לומר "זה שטויות! את לא צריכה להאמין לזה קשקשן! אילו מעשיות!" אבל ג'ני ידעה שהם משקרים. שהם מסתירים משהו, משהו חשוב..
**********
הקדמה חלק ב'
**********
את השקט בחדר הפרו רק פיצוצי הגחלים שנשרפים באח הבוערת, ג'ני העבירה עוד עמוד בספר.
מרחוק נשמעה מכונית נוסעת, וג'ני הרימה את ראשה מהספר.
"למה דווקא עכשיו?" היא מלמלה לעצמה תוך כדי חיפוש אחר סימניה ראויה. לבסוף היא מצאה חתיכת ניר קטנה ושמה אותה בעמוד עצרה בו. היא אספה את הניירת מהשולחן ורצה לחדרה כשהכל בידיה. ג'ני פתחה את דלת חדרה. חדר קטן עם מיטה וארונית לבגדים וספרים. היא דחפה את הספר והניירת לארונית כך שלא נראו לעין. היא קפצה למיטה הקטנה שבחדרה והתכסתה כך שלא ראו אותה. תוך כמה שניות היא הצליחה לשמוע את דלת הכניסה נפתחת ושני אנשים נכנסו לבית. הוריה סוף סוף הגיעו מהפגישה שלהם.
ג'וש אוואנס היה איש עסקים לא כל כך מוצלח. אבל בכל זאת פעם בכמה זמן הוא היה יוצא לפגישות וחוזרת בשעות הלילה המאוחרות, והוא תמיד היה לוקח איתו את מולי לעזרה. *******
********** צעדים מהירים נשמעו מתקרבים לחדרה של ג'ני והדלת נפתחה בזהירות. מאחורי הדלת עמדה מולי. דקה ובעלת שיער אדמוני מתולטל אסוף לקוקו מהודק. העיניים הירוקות שלה בהקו באור האח הבוערת מהסלון. ג'ני ירשה ממנה את השיער. היא חייכה חיוך קטן והתיישבה בקצה מיטתה של ג'ני.
"ג'ניפר שלי, לילה טוב יפיפיה. יבוא עוד יום… ותהיה מלכה, ליל מנוחה, חלומות מופלאים. אני אוהבת אותך אדמונית שלי, גם אני וגם אבא. יבוא יום. ואנחנו כבר לא נחיה כאן בעוני. אני את ואבא.. כבר לא נהיה משפחה רגילה. אנחנו נחיה בארמון. ואת תהיי המלכה. לילה טוב אהובה שלי" מולי סיימה לזמר ונשקה לג'ני על המצב. היא קמה ויצאה מהחדר. ג'ני נשארה לבד, מחייכת לעצמה. רמא שלה אוהבת אותה, והיא מאמינה שהכל יהיה בסדר. וזה מה שחשוב. ג'ני לקחה נשימה עמוקה, הרגיעה את מחשבותיה והזכירה לעצמה שמחר הוא יום חדש. הכל יכול להשתנות.
*********
להיות אחרת. פרק ראשון:
***כעבור שלוש שנים*** הציפורים צייצו, קרן שמש בודדה נכנסה דרך החלון הקטן שבחדרה של ג'ני והאירה את פניה. פנים יפות, עיינים כחולות כמו של אביה ג'וש ושפתיים דקות ויפות. עור פנים בהיר והרבה שיער אדום ומטולטל. היא נעה בעייפות במיטתה ופקחה עיניים לאט, מסונוורת מהשמש.
"בוקר טוב, קומי ג'ני!" נשמעה הצעקה של מולי מהסלון.
"בוקר טוב.." מלמלה ג'ני בעייפות.
היא קמה ממיטתה ותוך כמה דקות ניצבה בסלון, לבושה במכנסי ג'ינס משופשפים נעליים צבאיות וחולצה סגולה צמודה, שיערה האדום היה מסורק הייטב ואסוף לקוקו גבוה, והפס הכחול שלה נראה. לפני שנה ג'ני עשתה פס כחול בשיער. על כתפה האחת נח תיק שחור גדול ומשופשף.
מולי ניגבה את ידיה בקפידה באחת ממגבות המטבח והביטה בג'ני בשפתיים קפוצות. הפרצוף הרגיל של אמא לחוצה..
"אני דואגת לך יקירה. תראי כמה גדלת ג'ניפר שלי.. הרגליים שלך כל כך התארכו.. והשיער.. למה הפס מותק שלי..? אוי.."
היא ניגשה אל ג'ני העצבנית ושמה לה צעיף.
"את לא יכולה ללכת עם מחשוף כזה! ג'ני שלי את כבר בת 12. הכל מתחיל להתפתח אצלך!"
ג'ני עיקמה אף.
"ליידעתך אני ממש לא מפותחת. ורק רואים לי את הצוואר!" היא תלשה את הצעיף והתקדמה לכיוון הדלת.
הביטה מבט אחרון באמה ואמרה.
"אמא. אלל תדאגי. הכל יהיה בסדר"
וג'ני המתוקה.. לא ידעה עד כמה היא טועה..
*
ג'ני נכנסה לאוטו של אביה והם התחילו בנסיעה. הנסיעה הייתה קצרה ומשעממת ועברו בערך חמש עשרה דקות עד שנגלה עליהם מבנה גדול ועליו היה שלט של הכיתוב; 'עירוני ג'
ג'וש עצר את האוטו המקומט במגרש החניה הקרוב והם ירדו מהאוטו והתקדמו ברגל לכיוון בית הספר. "להתראות אבא!, אי מסתדרת מכאן לבד!" ג'ני נופפה לשלום לאביה ונכנסה בשערי בית הספר הגדולים.
מסדרונות הבית ספר היו צרים ומלאי תמונות מחזור. כמה תלמידים מאחרים בודדים רצו במהירות לכריתתם אבל ג'ני התקדמה לכיוון המזכירות. היא הגיעה לרחבת הכניסה הגדולה והדלת הייתה סגורה אז היא חיכתה מחוצה לה. היא התיישבה על הספסל שם ובדיוק עבר לידה נער, גדול ממנה בערך בשנה. היה לו שיער בלונדיני לבן, פנים חיוורות חלקות ועיניים אפורות מפחידות. הוא לבש ג'ינס צמוד שחור וחולצת טריקו בלויה שחורה. כשהעיניים שלהם נפגשו ג'ני מיד ניתקה מבט. כי באותו הרגע קור מקפיא דיגדג לה בגב והיא הרגישה משהו שהיא לא נהגה להרגיש בדרך כלל.
החיוך שלו הזה… היא הרגישה שיש כאן סכנה.
~~~~~~
הדלת של המזכירות נפתחה וג'ני חמקה לשם עוד לפני שמי שהיה שם יצא. רק להתרחק מהנער החיוור.
"שלום יקירה, מה רצונך?" שאלה המזכירה. המזכירה הייתה גברת זקנה עם המון קמטים וקול צרוד, משקפי חרמש נחו על אפה והיו קשורות מאחורי הצוואר. היא הייתה ממש מלאה ולבשה שמלה ורודה מזוויעה. "אה.." ג'ני התחילה לגמגם. היא לגמרי איבדה את חוט המחשבה. המזכירה סוף סוף ביוליה בטובה להרים את מבטה מהמסמך. היא הורידה בזהירות את משקפי החרמש וחשפה עיניים חומות גדולות ורטובות.
"את בסדר יקירה? את חיוורת מאוד. בואי שבי" היא הצביעה על כיסא קרוב.
"כן.. אז?" שאלה המזכירה
"אני חדשה כאן.. רציתי לדעת לאיזה כיתה אני הולכת.." הסבירה ג'ני בעודה נרגעת.
"אה כן. כמובן, מה שמך?" שאלה המזכירה המשועממת.
"ג'ני אוואנס" אמרה ג'ני. המזכירה עיינה בטופס.
"אאוריקה!" אמרה המזכירה וג'ני נבהלה. 'אוקי, היא אוהבת את ארכימדס' חשבה לעצמה ג'ני. כן, אחד הספרים של אמיל עסק בארכימדס היווני שצעק אאוריקה ויצא ערום לרחוב.
"ז'3, שיהיה לך בהצלחה!" אמרה המזכירה, סילקה אותה מהחדר וטרקה אחריה את הדלת. אוקי, לא רק שהיא אוהבת את ארכימדס יש לה פיצול אישיות. ג'ני רשמה לעצמה להתרחק ממנה ומהנער החיוור.
היא התחילה לטייל בבית הספר בחיפוש אחר כיתתה.
לבסוף היא הגיעה למסדרון צדדי מלא דלתות. על הדלת השלישית מימין היה כתוב 'ז'3' היא אספה אומץ ודפוקה על הכיתה. מורה נמוכה פתחה את הדלת. היא הייתה נמוכה וקצת מלאה, עם מכנס בקיני וחולצה מכופתרת. היה לה שיער שחור דק ועיניים חומות קפואות. כשהיא ראתה את ג'ני מבטה התרכך והיא הזמינה אותה לכיתה.
"תכירו! זאת?-"
"ג'ני" השלימה ג'ני.
"שבי בבקשה ליד דניס" אמרה המורה והצביעה על ילד עם שיער חום ועיניים כחולות בוהקות שסך הכל היה דיי חתיך.
"ואגב לי קוראים אל" אמרה המורה.
ג'ני התיישבה במקום הפנוי ליד הדניס הזה ובאותו הרגע דלת הכיתה נפתחה בטריקה. ולחדר נכנס הילד החיוור הגדול וחייך לג'ני. ובאותו רגע עברה לה רק מילה אחת במוח. תברחי!
~~~~~~~~~