lunatw
רק רציתי להודיע לכן שהסיפור הזה כבר מתקרב לסופו :) אני כבר מתחילה לחשוב על משהו חדש בראש! בכול מקרה, מקווה שאהבתם את הפרק...הוא היה קצת מהיר ולא כול כך מפורט אבל בפרקים הבאים אני אתמקד המון בלוסי ובמאבק שלה. אז...תגובות?! אוהבת אותכן ומאחלת לכולן המשך שבוע מקסים 3>

המלאך האבוד| פרק 29 – המלחמה האחרונה.

lunatw 05/05/2015 1151 צפיות 6 תגובות
רק רציתי להודיע לכן שהסיפור הזה כבר מתקרב לסופו :) אני כבר מתחילה לחשוב על משהו חדש בראש! בכול מקרה, מקווה שאהבתם את הפרק...הוא היה קצת מהיר ולא כול כך מפורט אבל בפרקים הבאים אני אתמקד המון בלוסי ובמאבק שלה. אז...תגובות?! אוהבת אותכן ומאחלת לכולן המשך שבוע מקסים 3>

"בבקשה תפסיקי לבכות", לוסי עמדה מול המראה המלוכלכת של השירותיים וניסתה לסדר את שערה מחדש בקוקו.
שני שבילים שחורים נראו על לחייה; האיפור שלה נמרח והיא ניסתה נואשות לסדר אותו מחדש.
אני רק עמדתי מאחוריה, מביט בה דרך המראה, כתפייה רטטו בכול פעם כשפרץ דמעות נוסף תקף אותה.
"לו", הנחתי את ידי על כתפה, מנסה לגרום לה להיסתובב. למה לעזעזל היא בוכה?
"אני….מצטער…אני מצטערת", היא התייפחה לתוך ידייה, מסרבת להסביר לי מה קרה.
"טיפשונת, די." סובבתי אותה בכוח אליי וכרכתי את זרעותיי סביבה, "הכול בסדר עכשיו, הכול בסדר."
לוסי תחבה את ראשה לתוך השקע של צווארי וכתפיה רטטו שוב.
ליטפתי את גבה במעגלים, תוהה ביני לבין עצמי מה גורם לה להתפרק ככה. ויותר חשוב, למה היא שיקרה לי כול הזמן הזה?
אחרי כעשר דקות היא נרגעה, שטפה את פניה והורידה את האיפור לגמרי.
"לו?", לחשתי, מפחד שהיא רעקתפרוץ בבכי שוב.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור למסיבה", היא ניגבה את פניה בניייר טואלט ולקחה כמה נשימות עמוקות.
לחזור למסיבה? היא עושה צחוק, נכון?
נאנחתי בכבדות, "את הרגע אמרת לי שאת אוהבת אותי…איך את רוצה שאני אתן לך ללכת ממני?", מלמלתי ביאוש, בחיי שלא הבנתי אותה.
"אני רק אלך לעשות סיבוב קצר, שאנשים לא יתחילו לשאול שאלות ואחזור, בסדר?", היא נעצה בי את עניה שעכשיו היו נפוחות ואדומות. רציתי לשאול אותה איך היא מתכוונת לשקר לאנשים שהכול בסדר כשרואים שהיא בכתה מקילומטרים.
משכתי בכתפי ונשענתי על הקיר משלב את ידיי, לא היה לי כוח להתווכח איתה. לוסי התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה קטנה על שפתיי, "אני כבר חוזרת." היא מלמלה ומיהרה לצאת מהשירותיים.
כאב חד פילח את ראשי, הייתי עייף ומבולבל והדבר היחיד שרציתי הוא לחזור הביתה. לוסי הצליחה להרים אותי לרקיע השביעי כשהיא אמרה לי שהיא מאוהבת בי, ואז, בשניה אחת היא הטיחה אותי לקרקע בחוזקה. היא שוב מסתגרת ממני, שוב מסתירה דברים, שוב לא מספרת את כול האמת…
אני לא יכול להתמודד עם זה כבר.
שפכתי מים על פניי ועל ראשי, מנסה להתרענן. סימסתי לאדין שאני מדבר עם לוסי ושיחכו לי לפני שילכו הביתה, אך אדין לא ענה ואני קיוותי שההולנדי הסתום לא השתכר למוות ואיבד את הנייד שלו.
כאב הראש שלי רק התגבר כששמעתי את דלת השירותיים נפתחת וראיתי את לוסי נכנסת דרכה, היא נראתה טוב יותר ואפילו חייכה אליי חיוך קטן ומתוק.
"אתה רוצה לשתות?", רק אז הבחנתי שהיא מחזיקה בבקבוק מים קטן.
"אני רק רוצה שתדברי איתי." נשענתי על הקיר והתיישבתי על הריצפה, טומן את ראשי בין ידיי.
לוסי התיישבה על ברכיה מולי ולקחה את היד שלי בידה, "בבקשה תשתה".
"אני לא רוצה לשתות!!!", צעקתי. דיי, בבקשה דיי, אני לא יכול לסבול את המשחקים המטופשים האלה שלה.
" דניאל…"
"את מוכנה לדבר כבר?! מה את רוצה ממני? את משגעת אותי כבר חודשים! יום אחד את מנשקת אותי ויום אחרי זה את אומרת לי שזו טעות. אחר כך את עושה סצנות קנאה כשאני ממשיך הלאה, מנשקת אותי שוב ועכשיו מתברר שיש לך חבר!", התפרצתי עליה, לא מוכן להמשיך בטיפשות הזאת.
נראה כאילו ללוסי לא אכפת שאני צועק, היא רק חיזקה את אחיזתה בידי ונאנחה.
"אני אוהבת אותך", היא פתחה.
"אז למה את משחקת איתי?", שאלתי ביאוש, כאב הראש איים לפוצץ את ראשי לשתיים.
"כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד." היא פשוט אמרה את זה בכזאת פשטות, כאילו היא מסבירה לי משהו בסיסי.
" בגלל מל?", גילגלתי את עני וניסיתי למשוך את ידי ממנה.
אך היא הנידה בראשה, " אתה זוכר את היום הראשון שבו נכנסת לחדר שלי כשהייתי מאושפזת?".
הסתכלתי לתוך עניה ונאנחתי, לאן היא הולכת עם זה?
נהנתי קלות וביד הפנויה שלי לקחתי את בקבוק המים מידיה, שותה כמה לגימות.
"וויתרתי אז", היא אמרה.
בלעתי את המים בשקיקה, "אני לא מבין", לחשתי לה, לא מוריד ממנה את העניים.
"זאת הייתה הפעם השלישית שבה הסרטן חזר. ולא יכולתי יותר דניאל", ענייה התרוצצו מצד לצד; היא ניסתה למנוע מדמעות עיקשות לרדת מעניה.
" אמרתי למל שאני לא רוצה יותר. רציתי לוותר על כול ההקרנות ועל הכימותרפיה… רציתי שזה ייגמר."
"לוסי…היי", מחיתי דמעה קטנה שהצליחה ליפול על הלחי שלה.
אך היא הנידה בראשה, מבקשת להמשיך בזמן שהלב שלי התחיל לכאוב. הבחורה שאני אוהב כמעט וויתרה על חייה, איך מגיעים למצב בו לא רוצים לחיות יותר? כמה כאב צריך לעבור כדי לרצות למות בגיל שש עשרה?
" ואז אתה הגעת. ומל אמרה שיש לך כסף, ושתוכל לעזור. ובאותו אחר הצהריים כשבאת הייתי כול כך שלמה עם ההחלטה שלי לוותר…", היא נשכה את שפתה התחתונה.
"ואז ראיתי אותך דניאל. וכול…כול הבטן שלי התהפכה", היא חייכה מבעד לדמעות שזלגו עכשיו בלי סוף, "בחיי שלא ידעתי מה קורה לי. אבל אחרי שהלכת רציתי לחיות, רק עוד יום אחד…רק כדי שאוכל לראות אותך עוד פעם".
"ופיתאום התחלת לבוא כמעט כול יום, והבטחת שאני אצליח. ואני חשבתי שאתה סוג של אל או מלאך…כי בכול פעם שבאת הרגשתי חזקה פי שתיים. לא רציתי לוותר יותר, רציתי לחיות, גם כשראיתי שאתה ואחותי מתחילים…כשמשהו מתחיל להירקם בניכם. לא היה אכפת לי כול עוד באת לבקר אותי".
תפסתי בזרועותיה וגררתי אותה אליי, מחבק אותה חזק. איך הייתי עיוור כול הזמן הזה? הרי היינו יכולים להיות מאושרים כול כך הרבה זמן. איך לא ראיתי שהיא פשוט פחדה להגיד לי את זה?
" אולי זה דבילי אבל אני חושבת שהתאהבתי בך ממבט ראשון", היא הרימה את ראשה לעברי, "אתה יפה כמו מלאך", היא לחשה ונשקה לי.
" אני אוהב אותך לוסי", לחשתי לה את מה שהייתי צריך להגיד מזמן והיא עצמה את ענייה וחייכה.
" אני יודעת", היא לחשה וגרמה לי לצחוק.
"אני משתגע בלעדייך".
"אין משהו שהייתי רוצה יותר מלהיות שלך, תמיד רציתי", היא אמרה וליטפה את פניי.
"אז למה חיכית כול כך הרבה?", שאלתי ביאוש.
לוסי התנתקה ממני והתרוממה לאט, היא ניגשה לדלת וסובבה את המפתח; נועלת אותה.
"לו…מה את עושה?", שאלתי בחצי חיוך ומיהרתי לקום לעברה.
" את מוכן לפתוח את הרוכסן של השמלה שלי?", היא שאלה והפנתה אליי את גבה.
"את בטוחה?", לא הבנתי מאיפה האומץ הזה הגיע. היא רוצה לעשות את זה כאן ועכשיו? בשירותיים?
היא חייכה אלי מבעד למראה, "תפסיק סוטה. אני רק רוצה להראות לך משהו".
צחקתי ופתחתי את הרוכסן של השמלה שלה בעדינות, נזהר שלא יתפס בעור שלה.
השמלה נפלה ממנה, משאירה את לוסי עומדת מולי בחזיה ותחתונים בלבד. לא הצלחתי להחזיק את עצמי וסקרתי את גופה, כול כך רציתי אותה.
"הגב שלי דניאל, תסתכל על הגב", היא לחשה ואני בקושי הצלחתי להתרכז.
הגוף שלה היה מושלם, עם קימורים שגרמו לה להראות מעט בוגרת יותר מנערה בת שבע עשרה, עם רגליים ארוכות ו…
המבט שלי נעצר על הגב שלה והלב שלי נפל לתחתונים. זה לא קורה. לא. זה לא יכול לקרות. לא עכשיו…
"זה…", תפסתי את מבטה מבעד למראה וראיתי אותה בוכה שוב.
"אני מצטערת דניאל", היא יבבה.
"ממתי זה?", לחשתי, מעביר את ידי על גבה.
" חשבתי שזה מההחלקה על הקרח. אבל זה החמיר מאז", היא לחשה.
לוסי הסתובבה לעברי לאט, נותנת לי לחבק אותה. המבט שלי היה שקוע בסימנים הסגולים -אדומים והגדולים שעל גבה. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, הרגשתי שאני נופל לתוך תיהום גדולה שאין לה סוף.
סימנים סגולים-אדומים וגדולים על הגב; ככה גילו ללוסי את הלוקמיה בגיל שבע. וככה הגוף שלה נראה לפני חצי שנה…
וזה חזר עכשיו.
שוב.

פול נפל בחבטה על המיטה שלי, לידי. אני הייתי שקוע בבהייה בתקרה באותה רגעים ואפילו לא מצמצתי לעברו.
" את מתכוון לקום היום?", הוא תקע לי מרפק בצלעות אך אני לא הגבתי.
ביומיים האחרונים בקושי הצלחתי לתפקד. הייתי מעדיף שלוסי תצא עם קונור, שתבגוד בי, שבחיים לא תתאהב בי…אבל שתחייה.
היא סירבה ללכת לרופא, סירבה לטפל בעצמה שוב. היא קראה לזה 'מסכת עינויים' ואמרה שאין כבר מה לעשות במצב שלה, הרופאים ניסו את כול הטיפולים האפשריים כבר שלושה פעמיים…והסרטן ממשיך לחזור.
הרגשתי כאילו מישהו כיבה לי את האור בקצה המנהרה, החיים נראו לי חסרי טעם לפתע.
" אני הולך לאבד אותה", קירקרתי.
"לא אתה לא. תכריח אותה ללכת לבית החולים דן, יש לה סיכוי", הרגשתי את מבטו של פול עליי.
לוסי אמרה לי שהיא לא רואה טעם להעביר את עצמה דרך כימותרפיה שוב, היא אמרה שזה הורס לה את הגוף והורג אותה בדרך איטית ורצופה בכאבים.
" זה סרטן הדם פול, לא ניצלים מי זה אחרי שהוא חוזר ארבע פעמים." הקול שלי נשמע רובוטי, בדיוק כמו שהרגשתי ביומיים האחרונים. בבקרים בקושי הצלחתי לסחוב את עצמי ולרוץ באימונים, בצהריים הייתי מסנן את אדיסון ולא עונה לה לאסמסים, ובערב הייתי נוסע ללוסי ולוקח אותה אליי הביתה – שם היינו 'מבלים' עד הלילה.
היא הייתה שלי סוף סוף, והיא הייתה הדבר שהכי רציתי בחיי. ואחרי כול מה שעברתי בחיים, אחרי כול הסבל שספגתי – אפילו את לוסי לוקחים לי. אילו מין חיים אלו?
" אולי תפסיק להיות נקבה בכיינית? תיקח אחראיות ותסחוב אותה לבית החולים! אלוהים ישמור דן אתה מתכוון לשכב כאן עד שההורים שלה יתקשרו אלייך ביום בהיר אחד ויגידו לך שהיא מתה?".
"היא לא תמות!", זינקתי ממקומי בבת אחת.
"היא תמות אם תמשיך לבהות בתקרה חתיכת טמבל! אתה אוהב אותה או מה?", פול דחף אותי מהמיטה ונפלתי חזק על הטוסיק.
" פול!", זעקתי.
"לך להילחם על האהבה שלך!", הוא צעק וזרק לעברי כרית. "או שהדבר היחיד שישאר לך זאת העובדה שיכולת להציל את אהבת חייך ולא עשית את זה כי אתה טיפש!".
הוא המשיך לזרוע מלח על פצעיי ללא רחמים, "איך?", זעקתי. "איך אני יכול להציל אותה?!".
"כבר שכחת את התורם משפילד? אני זוכר שהייתה התאמה מלאה, ומוח עצם דניאל סקוט – כן יכול לרפא לוקמיה".
נעצתי בפול מבט, המום מעט. איך יכולתי לשכוח מהתורם משפילד? התורם שאנדרו הפך בשבילו עולמות ולבסוף לא היינו זקוקים לו כי הסרטן של לוסי נסוג בדרך פלא. התורם משפילד הוא התקווה היחידה שלנו, ואני לא הולך לוותר עליו.
"אני פשוט מאוהב בך!", צעקתי וקפצתי על פול, מנשק אותו על מצחו.
"איכס, לך מכאן כבר!", הוא דחף אותי ואני מהרתי להתלבש ולרוץ לקומה הראשונה, בדרכי ללוסי.
פול נתן לי תקווה, הוא נתן לי תקווה לכך שאהבת חיי תחייה.
איפשזו את לוסי שלושה ימים אחרי השיחה שלי עם פול. מתברר שגם היא שכחה לגמרי התורם ההוא, ולקח לי עוד יומיים לשכנע אותה שיש לה סיכוי.
ואז, כרשת ביטחון נסעתי אליה הביתה וסיפרתי לאמא שלה הכול. ללוסי לא נותרה ברירה אלא לחזור לבית החולים, אבל הפעם עם חיוך קטן, חיוך של תקווה.

"למה אני צריכה להיות מאושפזת אם אני עדין בסדר?", לוסי מלמלה בזעף בזמן ששכבה על זרועי במיטת החולים שלה.
"לו, הם חייבים להריץ בדיקות ולראות עד כמה זה חמור הפעם", מלמלתי לעברה, תשוש.
היא הסתובבה לעברי, "אני עדין באה למשחק שלך מחר, סקוט", היא אמרה בחיוך ממזרי ואני צחקתי. שמחתי שמצב הרוח שלה חזר אליה קצת. לא הכרתי את הצד השברירי בלוסי, היא תמיד הייתה זו שמרימה את כולם למרות המחלה שלה.
" אף אחד לא הולך לאסור עלייך, דולסון", השבתי לה בחיוך רחב וסחפתי אותה לנשיקה ארוכה.
מחר היה צריך להתקיים משחק גמר החצי גמר גביע האנגלי, ואיגנסיו משום מה חשב שאני טוב מספיק כדי לפתוח בו.
אם לוסי לא הייתה בבית החולים בוודאי הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם כולו.
" אני רוצה שתחזור לישון בבית היום", לוסי לחשה לי כשהתנתקו.
"לא יקרה", אמרתי.
"דניאל!".
"לא!".
"עקשן!", היא הזעימה פנים בדיוק לשתי שניות ואז שוב התנפלה עלי בנשיקות.
מאז שלוסי התאשפזה ישנתי במיטה מתקפלת אצלה בחדר, לא מוכן לעזוב אותה אפילו ללילה אחד. עידכתי את ד"ר אקינסטון, הרופא של לוסי, בתורם שמתאים לה לתרומת מוח עצם והוא בניגוד אלינו אמר שהוא זוכר את הבחור.
הבדיקות של לוסי לא היו גרועות כול כך כמו שחשבתי, הרופא אמר שיקחו עוד שבועות עד שלוסי תרגיש בהחמרה במצב הרפואי שלה, ועד אז היא תמשיך לקבל מנות גדולות של אנטביוטיקה שילחמו בשבילה בלוקמיה.
"התורם הוא האפשרות האחרונה, זוכר דניאל?", ד"ר אקינסטון אמר לי אתמול בלילה ואני הנהנתי בתשובה, נזכר בפעם האחרונה שבה לוסי הייתה מאושפזת.
ניסיתי לתמוך בלוסי כמה שיכולתי, לדבר איתה על העתיד, על מה היא תלמד ואיפה נגור וכמה ילדים יהיו לנו. ניסיתי לגרום לה לרצות לחיות, לפחות בשבילי.
שמתי לב שמאז שלוסי חזרה לאישפוז מצבה הנפשי נכנס למגננה והיא חזרה לאופטמיות התמידית שלה.
" דיי עם הפרצוף העצוב סקוט, עד שמצאתי אותך – אני לא הולכת לוותר על המלאך שלי בקלות כזאת", היא אמרה לי באותו ערב, כמה שעות לפני שהייתי צריך לחזור לאצטדיון למשחק הגדול.
נאנחתי בדיוק כששמעתי נקישות על הדלת והתרוממתי מיד, מצפה לראות רופא או אחות.
אך במקום זאת אדין ופול נכנסו לחדר, עם שלושה מגשי פיצה ענקיים וחבילה של דיסקים צרובים.
"לולי!", פול הניח את הפיצות על השולחן הקטן ורץ לחבק את לוסי, שמאז אישפוזה הם התחברו בצורה מטרידה.
"אנחנו להביא פצצות וסרטים! ערב כיף!", אדין אמר ואני פרצתי בצחוק, מופתע מאיך שהם הצליחו להגניב פיצה לקומה בלי שהאחיות יתפסו אותם.
סידרנו את המיטה של לוסי כך שכולנו נוכל להידחס עליה, ואדין בחר סרט רומנטי וקיטשי.
התיישבתי כשלוסי בחיקי, ומשולש פיצה בידי. ובזמן שחבריי התחילו להתרכז בסרט ובאכילה אני רק הבטתי מסביב וחשבתי לעצמי שיש לי את המזל הכי גדול בחיים שמצאתי לעצמי חברים כאלה.
ולוסי? לוסי הולכת להזדקן איתי ביחד, אנחנו הולכים להילחם, מלחמה אחרונה ומתישה, אבל אנחנו הולכים לנצח את היריב העקשן שלנו. אני לא מוכן לאבד אותה, לא לגבר אחר ובמיוחד לא לסרטן. נשקתי לראשה והתחלתי לאכול את הפיצה לפני שאדין יתחזר על כולה.


תגובות (6)

הההההההההההההההא
פרק מדהים!!
זה היה צפוי קצת שהסרטן חזר, אבל עדיין היה מדהים!
לוסי ודניאל כאלה חמודים!
פול3>
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

05/05/2015 21:56

    תווודה!!!
    שמחה שאהבת למרות שהיה קצת צפוי ;)
    המשך מחר בערב :)

    07/05/2015 11:43

אי זה ממש עצוב כל העניין הזה שהסרטן חזר , ולוסי צריכה להלחם נגדו מחדש , אבל למרות המצב הקשה הפעם יש לה את דניאל … אני כל כך שמחה שהם סוף סוף ביחד ! לוסי מדהימה מפרק לפרק אני מתחילה לאוהב אותה יותר , אני מקווה שהיא ודניאל יצליחו להילחם בסרטן ושזה יהיה הפעם האחרונה שהם יפגשו אותו ;)
וכמובן שפול ואדין – מקסימים ,ומדהימים ! ( עצוב לי קצת לשמוע שהסיפור מתקרב לסופו כי ממש התחברתי לדמויות , עלילה , אבל אני מאמינה שיש לך בראש עוד סיפור שיגרום לי להיות מוקסמת ולהתאהב בו !)
מחכה להמשך :)

05/05/2015 23:18

    מסכימה איתך שזה עצוב שזה חזר לה! אבל לא נורא, המחלה שלה זה בעצם השלד של הסיפור.
    המון המון תודה לך, את ממש משמחת אותי שאת ממשיכה לעקוב ולהגיב תמיד :)
    ובנוגע לסיפור החדש -גם אני מקווה שתאהבו אותו :) למרות שהוא הולך להיות יותר מסובך מהסיפור הנוכחי.
    אוהבת ♥

    07/05/2015 11:46

הייתי בשוק שהסרטן חזר מבאס ביותר!!!! הסיפור שלך מהמם וחבל שזה מתקרב לסוף אני מקווה שהיא תנצח את הסרטן אני מתה עליה ועל דניאל ואהוב ליבי כמובן אדיןןןןןןן תמשיכי מהמם סיפור מהמם!!

06/05/2015 20:59

    תצטרכי לחכות ולראות אם היא תנצח או לא :P
    המון תודה מדהימה ♥♥
    המשך מחר בערב :)

    07/05/2015 11:47
סיפורים נוספים שיעניינו אותך