כבשה שחורה – פרק 1

השעון המעורר צלצל אבל אני כבר הייתי ערה, דרך החלונות בחדר שהיו פתוחים נכנס החום שרק גרם לי להרגיש יותר מנומנמת. לבשתי את חצאית שחורה ארוכה עד הברכיים, גרביונים וחולצה מכופתרת כחולה, בפעם האחרונה. הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי אותה ילדה טובה, מבית טוב שמאמינה למה שאומרים לה ועושה את מה שמבקשים ממנה. וראיתי גם ילדה אחרת, ילדה שנמאס לה להקשיב לכולם ילדה שרוצה לטעום עוד מהעולם, אבל אותה החבאתי טוב טוב שאף אחד לא ידע שהיא קיימת. "טלי… רדי למטה" אימי צעקה לי מלמטה. בזמן שירדתי במדרגות לקומה הראשונה של הבית שמעתי את אמא מזמזמת שיר מתהילים. היא לא שמה לב שאני לידה היא המשיכה לזמזם "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך אבקש" אהבתי את השיר הזה היא הייתה שרה לי אותו כשהייתי קטנה כל לילה לפני שהלכתי לישון. "טלי יפה שלי תני לי לראות אותך ילדה שלי" אמרה והחלה להתקרב אלי. היא שמה את ידיה על כתפיי ונשקה ללחיי "ילדה קטנה שלי, מהיום את כבר לא תהיי יותר ילדה והעולם כולו לפנייך, תפיקי את המרב מהיום הזה הפעם הבאה שתגיעי לבית ספר תהיה בשביל הילדים שלך".
"אני אשתדל" אמרתי לאמי והחזרתי לה נשיקה. "איפה אריאל ונתנאל ?" שאלתי את אימי "בישיבה" ענתה. אריאל ונתנאל היו אחיי הגדולים, הם היו תאומים והם כבר סיימו את הלימודים הרגילים שלהם עכשיו הם כמעט כל הזמן בישיבה, 'משרתים את אדוני' כמו שכולם היו אומרים כשהיו מדברים עליהם וחיוך הגאווה שחשו כשהיו בקרבתם הופיע על פניהם, חיוך כזה אף פעם לא הופיע על פני מישהו כשהוא דיבר עלי אפילו שתמיד ניסיתי לרצות את כולם ולהיות כל מה שאחרים רצו שאהיה.
"טלי יקירתי" אבי אמר בזמן שירד במדרגות, "אני לא מאמין שהיום זה היום האחרון שלך בתיכון"
"גם אני לא מאמינה" אמרתי בהיסוס והתקרבתי לקראתו. אבי היה הרב הראשי של הקהילה שלנו, כולם נתנו לו כבוד וממני ציפו לכבד אותו עוד יותר. אנשים אמרו שכשהם בקרבתו הם חשים את ההילה האלוהית שאופפת אותו, מוזר שאני אף פעם לא הרגשתי אותה הרגשתי רק פחד לאכזב אותו כל פעם שהוא הסתכל לתוך עניי. "טלי תכפתרי את החולצה ותכסי את שיערך, את כבר לא ילדה את לא יכולה להסתובב כך ברחובות, גם לא בבית, זה לא צנוע" אמר והתיישב לאכול. בלעתי את רוקי וכפתרתי את כפתור החולצה שחנקה אותי כמו שהמילים שעמדו לצאת מפי חנקו אותי, אבל בלעתי אותם כמו שלימדו אותי לעשות, לשתוק לציית ולהקשיב. הגוף שלי צעק שהנורמה הזאת לא נכונה, אבל לא יכולתי לעשות כלום. התיישבתי לאכול וסתמתי רוב הארוחה, כמו בכל בוקר.
ב7:30 כבר הייתי על המיניבוס שמסיע אותי לתיכון הדתי – מסורתי שאני לומדת בו, רק לבנות כמובן. עם רוב הבנות אף פעם לא התחברתי פשוט היינו שונות מידי והם בעיקר דיברו על השידוך שהם מייחלות לו, החתונה שתהיה להם, חלקם כבר היו מאורסות. הם אהבו את זה, ואני שנאתי את המחשבה שיום אחד אני אצטרך להתחתן עם מישהו שיבחרו בשבילי, בעצם שנאתי את המחשבה שאני אצטרך להתחתן אבל גם את זה שמרתי לעצמי.
היום האחרון בתיכון, ובמסגרת הלימודית הסתיים. המון אנשים בכו התחבקו ורק אני עמדתי ליד השאר, בלי להיפרד מאף אחד. השומר הגיע ופתח לי את השער, חייך אלי ואמר להתראות. חייכתי אליו, החזרתי לו הנהון קצר והלכתי בפעם האחרונה. הרגשתי שהעולם פרוס לפניי, ולא רציתי לחזור הביתה, רציתי שההרגשה הזאת תימשך ידעתי שבבית האשליה שהכוח להחליט על חיי בידי תתנפץ ולא רציתי את זה, אז הלכתי למקום היחידי שידעתי שאהיה בו לבד.