המלחמה של כולנו- פרק חמישי – בית חדש

בת כמה את?

בס"ד
יפה תמשיכי זה מאד מעניין!! (איפה הדמות שליי??..)
אני לא תמיד נכנסת אז סליחה שלא הגבתי מיד. את כותבת ממש יפה!! בהצלחה!!

והתגעגעתיי

בגלל שבאמצע הסיפור רשמת את הדמות אז יקח לי כמה פרקים להכניס אותה, חוץ מזה רציתי לדבר אתך עליה, צריך קצת לערוך אותה.

תראי דבר ראשון כן, אני הפסקתי עם הסיפור. בקשר לדמות שלך לא נראה לי שאני יפרט כי כתבתי לך הסבר מפורט שבתור סיפור הוא בערך 4 דקות קריאה וזה לא נשלך טוב אז זה נמחק ואין לי כוח לכתוב את זה שוב. ואם זה מעניי אותך הפסקתי את הסיפור כי אני כותבת עכשיו סיפור חדש שאני יותר אוהבת. יש לי הרגשה שלא תתחברי עליו, אבל לא בטוח. הנה החלק הראשון שלו, ואל תתרשמי מההתחלה, תקראי עד הסוף, וזה מדכא כל כך רק בהתחלה. ועוד לא עברתי על שגיאות כתיב ובכלל. הינה הוא והוא עוד לא ארוך:
"לא ראיתי כלום, רק קיר שחור, והרגשתי חבטה חזקה בראשי. ואחריה מיד עוד חבטה, ועוד אחת. בעיטות ברגליים. ניסיתי לסובב את ראשי לאחור, אבל לא הצלחתי, ידו תפסה בראשי ולא יכולתי לזוז. אז רק צעקתי, צעקתי בכל כוחי, זעקות כאב, צעקתי אבל אף אחד לא שמע, זה רק החמיר. החבטות התחזקו וגם הבעיטות. הצלחתי להסתכל מעט לאחור, ראיתי במטושתש את הגבר שעמד מאחורי ואחז בראשי, ראיתי ראיתי אותו קצת, הוא חייך. רציתי להמשיך לצפות בו בקושי, אך לפתע האגרוף שלו חבט במצחי, וכשבקושי הצלחתי לשמור את עייני פתוחות הוא הזיז ותקע את ראשי בקיר. ניסיתי להתנגד לו אך הוא רק שיפשף את ראשי באותו קיר מכוספס ופני נסרטו. רק המשכתי לצעוק. אותו אדם המשיך לחבוט בי, שוב ושוב, ולפטע נשמעו צעדים וצל גדול היתקרב, אותו אחד עזב אותי מיד, הוא תפס אותי בחולצה פתח את פיו כדי לדבר, וכאשר נפסקו הצעדים זרק אותי על הקיר וברח. רציתי לברוח אבל לא יכולתי, נצמדי לקיר והייתי משותק מפחד. אותה דמות המשיכה להתקדם. ראיתי בשלב מסויים שזה רק צ'רלס, המנהל של הפימיה שבה אני נמצא, שהגיעה לכאן.
"מה קורה כאן? הוא שאל כשהביט בפצאי.
" אה… זה… אני…" גימגמתי ושפשפתי את ידי הבולה. רציתי להגיד לו את האמת עכשיו אבל אז ראיתי את אותו אדם שהכה אותי מאחורי קיר מסתכל עלי והוא נראה מאיים.
"אה… אה…" המשכתי לגמגם.
"אני נפלתי!" הכרזתי
"נפלתה…" אמר צ"ארלס בטון חושד ושפשף את ראשו.
"בסדר" הוא אמר
"אני אקח אותך למרפאה, בוא איתי
"לא!"
"אני לא צריך שום מרפאה!" חזרתי ורצתי משם מהר ככל האפשר.
כשהגעתי לחדר שלי חיטטתי בכסי בתיקווה למצוא את המפתח שלי כדי לפתוח את חדרי הנעול,חיטטי פעמיים בכל כיס וכשגיליתי שאני לא מוצא אותו התחלתי להלחץ, חיפסתי מהר בכל הכיסים, ודפקתי בכל הכוח על הדלת של החדר שלי. כל המ שרציתי זה רק ליהיות שם לבד. לפטע שמעטי כל עבה מאחורי שאומר
"מחפש את זה?" סובבתי את ראשי באיטיות לאחור וראתי שם שלושה אנשים שריריים עומדים מאחורי ואחד מחזיק מפתחות בידו. הסתכלתי וראיתי שכתוב על התג את השם שלי.

מייקל

"תחזיר לי את זה!" צעקתי (צעקתי כי אין לי כוח לכתוב קראתי, קראתי זה מילה מוזרה)מ אותו אחד רק צחק והמשיך לנדנד את המפתחות.
"תחזיר לי את זה!" קראתי שוב, אבל לא חזק מידי.
"רוצה את זה? רוצה את זה? בוא תיקח את זה" הוא התגרבי והרים למעלה את היד. רציתי עליו לקחת את המפתח אבל לפני שהצלחתי לתפוס אותו הוא הרים את היד שב ושוב, ואני 'שחקתי' בזה כו חתלותל שמשחק בכדר צמר.
"תחזיר לי את זה!" צעקתי שוב.
"אתה רצה את זה?" שאל הגבר שעמד לידו,
"לך תביא!" הוא צעק וזרק דרך החלון את המפתח שלקח מידו של הראשון. רצתי לחלון ולפני שהספקתי להגיעה עליו הגבר השלישי דחף אותי על הקיר והזהיר אותי לא לעצבן אותו, למרות שלא עשיתי שום דבר. שלושתם הלכו ואני מיד רצתי לחלון שעליו אף המפתח. תפסתי בעדן החלון והסתכלתי מטה. ראיתי חצר עם חמישה ילדים משחקים כדורגל ועוד כמה בנות יושבות על ספסל בצל עץ אחד ומדברות. השפלתי את מבטי יותר וראיתי את המפתח שוכב על הדשא שם ליד ההגרש שמצוייר על הדשא. מיד עזבתי את עדן החלון ורצתי למטה. קיביתי שלא יקרה עוד משהוא בדרך למטה וחזה לחדר לי. הגעתי לחצר ורציתי לקחת את המפתח, חזרתי למעלה. פתחתי מהר את הדלת של החדר נכנסתי פנימה ונשענתי על הדלת שלא תפתח. אחרי כמה שניות נעלתי אותה וזרקתי את המפתח על השולחן התיישבתי על המיתה שלי וניגבתי דמעה, ועוד אחת.אחרי שכמה דקות ישבתי על המיטה שמעתי"

בס"ד וואו, הסיפור החדש שכתבת לי בתגובה ממש יפה!!! מקווה שהמשכת אותו:) דווקא התחברתי אליו!.. מצחיק שאני מגיבה לתגובה הזאת כל כך מאוחר, אבל פתאום ראיתי את זה עכשיו.. בהצלחה מה שלא יהיה.. אוהבת המוןן ❤❤❤ ערב טוב!