דרכי העצמאית – הקדמה

רוקמת החלומות 04/05/2015 974 צפיות 2 תגובות

"אם תגלו שנעלמתי לפתע, אל תטרחו לחפש אחרי.
אין לי דבר… לא כסף, לא השכלה, לא דירה ומסתבר שגם לא משפחה.
אין אדם המרחם עליי, לא אכפת להם אם איעלם לי סתם כך ברחוב.
לפני כשבוע נזרקתי מן הפנימיה בה שהיתי, למרות שזו הייתה אמורה
להיות השנה האחרונה והתחננתי שיוותרו כי למדתי שם כראוי שש שנים.
הם טענו שזו 'ההתנהגות' שהובילה להחלטתם להעיף אותי. צר לי לבשר
כי יש לי דעות ואני אדם חופשי, לכן אותה מסגרת לא התאימה לי. אבל שנה אחרונה!
אם סבלתם אותי כל-כך הרבה שנים, רק עכשיו פקחתם את עיניכם?
בכל אופן, הוריי לא הסכימו בשום אופן להכניסני לביתם. הם צרחו עליי בטלפון
שאני כישלון וחסרת תועלת, שאני נטל עבורם. הם ניערו אותי במהרה מחייהם.
כאילו הייתי כלום.
כעת אני אצלכם, דודתי ודודי. תודה על שאירחתם אותי עד כה, שקיימתם מצווה,
אך עליי למצוא את הדרך הנכונה, המסלול העצמאי שלי.
אני כבר אדם בוגר, לפחות כך נדמה לי ועליי לקחת אחריות.
אולי לא אשרוד שם ברחוב, אבל אני מאמינה שהכל לטובה.
נ.ב לקחתי כמה מאכלים מן המטבח ואת המעיל הכחול שלך, מקווה שאינך כועסת…
שלך, אחייניתך, ג'יין."
כתבתי לדודתי החביבה מכתב לפני כשלושה ימים.
את עצם העובדה שגנבתי מעט כסף שבעלה החביא בתוך ארון הבגדים,
מתחת לסוודרים שלו ולא סיפר לה, לא גיליתי לה.

נזכרתי במכתב, משום שברגע זה כבר הגעתי למסקנה שכבר אין ביכולתי למצוא את
דרכי העצמאית כך סתם לבד.
אני משוטטת ברחובות וישנה על ספסלים במקומות לא מבודדים על מנת להתגונן מפושעים
ונוכלים אחרים.
אין במוחי המשך לתכניותיי. על מה לעזאזל חשבתי שהלכתי לי סתם כך?!
אני בודדה וגלמודה והכסף שברשותי לא יספיק לאכסניה.
אין לי שמץ היכן אני והכל ניראה מסורבל ומסובך…
עד שפגשתי את סטאן.


תגובות (2)

נשמע מסתורי ומעניין. מחכה להמשך. נא תתקני אומרים שש שנים ולא שישה.

04/05/2015 22:45

רעיון יפה, מחכה להמשך:)

04/05/2015 23:05
סיפורים נוספים שיעניינו אותך