השברים של עצמי

אני אוספת את השברים, מכניסה אותם אל תוך קופסא קטנה ומכוערת. אין טעם להסתכל עליהם, לראות אם יש סימני דם בקצוות או שברים שצבועים שחור.
פיסות הזיכרון האלו יהיו נעולות כאן היטב, בעליית הגג של הבית הנטוש וחדל החיים הזה.
איש לא ייראה אותם יותר.
הם אומרים לי שאני פרנואידית, שאני חושבת יותר מידי קדימה ורואה רק את כל התרחישים הרעים ביותר שיכולים לקרות. שאני מרחיקה את עצמי יותר מידי אנשים ולא מנסה למצוא את חבל היציאה שלי, את האור שבקצה המנהרה הדיכאונית והלא-שפויה הזו.
אבל הם לא מבינים.
פעם היה לי את כל מה שהייתי צריכה. אמנם זה היה מעט, אך זה היה מספיק. זו היתה בועה קטנה וורודה של חברות, צחוקים, אושר, שלמות עצמית וכמובן- חוסר בדידות.
היה לי כל כך טוב, פעם.
אני מכסה את הקופסא בבד גס בצבע צהוב חולני עם כמה חורים קטנים בקצוות ודוחפת אותה מתחת לשידה. מי יהיה טיפש מספיק כדי להתכופף ולבדוק שם?
אני אומרת לעצמי שזה בסדר, שמה שעשיתי עכשיו זה הדבר הנכון לעשות, שכך אני אוכל להתחיל שוב, אך עדיין היסוס וספק מזדחלים ללבי.
זה רק שאלה של זמן מתי הודה בזה בעצמי, בקול, שאני ריקה.
ריקה מכל רגש ותחושה.
אבל זה פשוט בגלל שאיבדתי יותר מידי ואני לא יודעת איך להשלים את החסר.
הרי כל אלה, הם השברים של עצמי.