מחשבות של לילה לבן

תמיד אמרו לי
'תוציאי את הרגשות על נייר
אל תשאירי שום דבר בפנים.'
מה שקשה להבין זה שאם הייתי מוציאה את הרגש, הדפים היו קרועים, צבועים בשחור ומוכתמים בטיפות של זיעה ודם.
מילים זאת דרך ההדברות היעילה ביותר, אבל לא הרבה שולטים בה.
מי עכשיו יוכל להסביר את ההבדל בין אקרא ליקרא, הכל נכתב ומתוקן באופן אוטומטי על הטלפון הסלולרי של בני הנוער.
עוד לא מצאתי עוד מישהו שנהנה מלכתוב על נייר, כולם מעדיפים להידבק למסמכי המכשיר האלקטרוני מאשר להחזיק עט ביד,
והניסיון לגרום לדור הזה להבין למה הציור של שמירה הוא פלופי דיסק וככה היו שומרים מסמכים במקום 'להעביר לדיסק און קי' ואיך שצירוף של אותיות אנגליות ומספרים לא יכולות להחליף מילה שנכתבת באופן מושלם על דף נייר באמצעות דיו בעט נובע לאט דועך עד שיעלם לחלוטין ונהפוך לדור של מטומטמים.
אין מה שיחליף בשבילי את האהבה לכתיבה, אפילו לא אהבה לאדם שאינו אוהב כתיבה. דרך ההתבטאות הכי טובה בשבילי היא להפוך דף שמצידו האחד מלא בחומר הנלמד בשיעור שממילא אף אחד לא הקשיב לו ולכתוב מה שיוצא מהלב.
אולי בכל זאת היה כדאי להקשיב למורה שמסבירה על חוקי היסוד במדינה?
לא.
אין חשיבות כשכל מילה שנמצאת לך בראש רק רוצה חופש וביטוי בתמונה הגדולה, בעולם הפיזי ולא כמחשבה נחותה במוחה של ילדה בת 16 שבקושי מצליחה להישאר מרוכזת בשיעור אזרחות.