מתנקש-פרק 1

הסיפור של דניאל:

דניאל הוא ילד מתנקש ממוצע.
אביו הוא עשיר מכל עסקת המתנקשים.
סוחרים אותו ואת בנו לרצוח אנשים.
הסיפור הזה יהיה שונה.
הסוף שלו לא נגמר הכי טוב שבעולם…
אז בואו נתחיל…
קוראים לי דניאל יש לי עיניים חומות ושיער שחור.
אני בן 15.
וכמו שהבנתם אני מתנקש.
כל הסיפור של המתנקשים התחיל בכפר שגרתי בו כשהייתי קטן.
היינו עניים וגרנו ברחובות.
לא היה לנו מספיק אוכל להאכיל אותנו אחותי הגדולה הייתה תמיד הולכת לגנוב אוכל בשביל שנוכל לחיות.
עד שפעם אחת בלילה נשמעו רצף יריות התעוררתי בבהלה.
וראיתי את גופתה הדוממת של אימי ומעליה אחותי הגדולה מרי.
מסבכי העצים יצאו כמה מאנשי הכפר העשירים וצחקו לי מול הפנים.
הייתי רק בן 10 אז.
"תראו מה עשיתם לאמא שלי!!!" אמרתי בבכי ורצתי לעברם נסער.
בעטתי באחד מהם והוא העיף אותי אל אבי שרק הסתכל עלינו בזעזוע.
"אבא! תראה הם הרגו את אמא!!!" בכיתי והצבעתי לכיוונם.
"מרי'ה, בואי לפה!" אבא שלי צעק לעברה.
"אבא!" היא צעקה בבהלה שתפסו אותי וקשרו את ידי צמודות לגופי בחבל ששפשף אותי.
"תעזבי את דניאל עכשיו! בואי לפה!" הוא אף פעם לא אהב אותי.
"לא! דניאל!" הכו בי בשוט חזק וחתך נשאר על כתפי הצנומות והרזות.
ראיתי את מרי רצה לכיווני ובועטת באנשים עם השוט בחוזקה.
אחד מהם נפל אבל השני ירה לה לכתף.
"מרי'ה זוזי משם עכשיו!" אבי צעק לעברה בכעס.
"אני לא עומדת לתת לאחי הקטן למות! ועוד על ידי העשירים של הכפר!" היא צעקה לעברו והמשיכה להכות את האנשים שהכו בי.
עד שאבי הגיע לקטטה והזיז משם את מרי.
הייתי כולי שרוט ומלא חתכים שנטפו דם.
הם נטשו אותי קשור שם בקור באמצע הלילה פצוע וקטן.
"אבא!!" קולי הדהד ברחבי היער.
ליום למחרת התעוררתי קשור לכיסא ולידי אבי קשור לכיסא כמוני.
חיפשתי את מרי על אחד הכיסאות אבל ישבו שם רק עוד אנשים כמונו עניים.
"אבא…איפה…איפה מרי?" שאלתי בשקט.
הוא סימן בפניו לעבר עמוד עבה שאליו מרי ועוד כמה נערים בגילה וגדולים ממנה היו קשורים.
כמה מהאנשים הגיעו עם מזרקים ירוקים וסגולים ונעמדו מולנו עם פרצופים מרושעים.
"הילדים שלכם עכשיו יסבלו לנגד עיינכם!" הם הזריקו לילד הראשון שצרח מכאב.
"מרי!!!" צעקתי שהם היו ילד אחד לפניה.
הם השתיקו אותי במבטים עם מזרקים ואיימו עליי שיזריקו גם לי.
'אני לא אוותר!' חשבתי בראשי 'לא אתן למרי לסבול!' נדנדתי את הכיסא קדימה ואחורה בכוח עד שהוא נשבר.
"עד פה ילד!!" הם אחזו בי בכוח וקשרו אותי ליד מרי.
"מרי!" לחשתי כשהייתי לידה.
"ד….דניאל!" היא לחשה אליי בחזרה מתוך דמעות כעס ועצב.
"אם את תמותי אני אמות אית-" דקירה כואבת קטעה אותי.
המזרק היה תקוע לי בתוך הזרוע על חתך שהחיל לדמם.
כל הגוף שלי שרף הרגשתי כאילו אני עולה באש.
'אם זה רק זריקה אחת, אולי מרי עברה כבר כמה זריקות כאלה?! אני חייב לשחרר אותה!!' חשבתי.
ניסיתי לזוז אבל הייתי קשור חזק מידי.
"ילד, זה לא כמו הכיסאות זה קשרים חזקים מאוד!" הם אמרו מתוך צחקוקים וגיחוכים.
"דניאל אתה בסדר, אח קטן?" מרי הסתכלה עליי בכאב ודאגה.
"כ…כן…" התאמצתי להוציא את המילים מפי.
"אתה בטוח אתה על סף קריסה!" הרגשתי את רגלה מחבקת את רגלי ועיניה כאומרות 'אני אוהבת ואוהב אותך לעולם, אחי הקטן!' ואז רגלה נפלה משלי, והיא פשוט נרדמה לעולם.
"מרי!!!" צעקתי מצער.
"מרי'ה…." ראיתי את אבי בוכה ואומר בצער מתוך דמעותיי.
"א…אתם עשית-" הם הגיעו אליי שוב עם המזרק והכניסו את המחט מעט ואיימו להכניס אותה ולהזריק את הכל הפעם ולא רק חצי.
בלעתי רוק והמשכתי להתייפח ליד הגופה המתה של אחותי.
הנחתי לראשי לנוח על הכתף של מרי.
"תיישר את הראש!" הם זעפו בי.
הרגשתי את המחט נכנסת עוד קצת-הרבה.
"די! בבקשה!" התחננתי אבל הוא כבר הכניס בחוזקה את המזרק ולחץ בחוזקה והזריק את כל החומר הסגול.
פניי התעוותו בכאב, והתעלפתי על כתפה של אחותי.
שמעתי בטשטוש את אבי צועק את שמי.
הכל התערפל לגמרי וראיתי רק שחור אחד גדול.
התעוררתי באסם שחוק עם מעט קש.
שכבתי עם קש ומעלי היה שמיכה דקה.
לא יכולתי לזוז, כל הגוף שלי דאב והחתכים שלי עוד לא קיבלו טיפול.
זיכרון של מרי הכה בי כמו סטירה ונאנקתי בכאב.
"דניאל… אני מצטער!" אבי זעק מכאב כשראה אותי שרוע על קש פצוע וחצי מעולף.
"על…על מה?…" שאלתי בערפול.
"על מרי!" הוא בכה.
"א…בא… אתה… בוכה?" הסתכלתי על עיניו ודמעותיי איימו לרדת גם הן.
הוא הנהן בשקט.
"א..ני מצטע…ר" ידעתי שהמילים שלי מוגבלות הרגשתי שאני מאבד הכרה.
"דניאל…." הקול של מרי ואימי הדהד.
"זה אולי העולם הבא?" שאלתי את עצמי.
"דניאל!" אבי נענע אותי בחוזקה וכאב חד אחז בגופי.
צרחתי מכאב ועייני רפרפו.
"קום צריך ללכת!" הוא אמר בלחץ "הם מגיעים!" הוא אחז בגופתה הדוממת של אימי ביד אחת ובשני'ה בשל מרי.
דמעה זלגה לי על הלחי כשראיתי אותן ונזכרתי במה שקרה להם.
ניסיתי לזוז אבל גופי סרב.
"א…אני לא יכו…ל!" אמרתי בשקט.
"אתה לא רוצה! לא, לא יכול!" הוא הניח את הגופות ושניים מהאנשים פנו לעברינו.
אחד מהם היה גדול וחסון והרים אותי על ידיו והשני עזר לאבי והרים את הגופה של מרי בידיו כאילו הייתה תינוק בכל זאת שהיא הייתה בת 13.
כשיצאנו מהאסם הקור הצליף בנו.
רעדתי מקור וכך כל שאר האנשים.
השמיכה עוד הייתה עליי.
מצאנו מכסה מהגשם שהחל לרדת ולהתחזק.
בלילה האיש הניח אותי על גזע עץ שנפל וכיסה אותי היטב.
הגשם שחדר דרך צמרות העצים צרב את פצעיי.
התעוררתי למשמע קולה של ילדה בגילי.
פקחתי עיניים וראיתי ילדה בגילי בלונדינית וכחולת עיניים רכנה מעליי ודברה עם עוד שניי אנשים.
הייתי חבוש ביד ימין בזרוע ובכתף וברגל שמאל בקסול הפצוע שלי.
הילדה עמדה מעליי עם סמרטוט לח וצמר גפן עם אלכוהול לחיטוי.
היא הניחה בזהירות ובחשש את האלכוהול על פצעי.
צרחתי. הרגשתי כאילו שורפים לי את היד.
"זה בסדר, אני יודעת שזה שורף אבל בבקשה אנחנו נעיר את כל הכפר ואסור שיגלו שאתה כאן.
"ס…סליחה.." עיניי נעצמו למחצה.
"איבדת יותר מידי דם!" אחת מהנשים שם קראה לעברי.
"אני יודע! כי האנשים האלה הכו בי! ורצחו את אימי!" אמרתי מתנשף ממאמץ לדבר.
דמעות זלגו על לחיי.
"הם רצחו את אמא שלך?" היא שאלה בזעזוע.
"כ…כן, וא….את אח…ותי הגדולה!" אמרתי בשקט בשביל לא להתאמץ יותר מידי בדיבור.
"בסדר, תשכב בשקט, התאמצת המון בזמן האחרון ואתה פצוע קשה אז בבקשה אל תפגע בעצמך עוד!" היא אמרה ובעיניה נראה שמץ של דאגה.
הנהנתי בשקט ונרדמתי.
"קום מהר!!!" ניערו אותי בעדינות רמה.
התעוררתי בבהלה וראיתי את פרצופה המבוהל של הילדה הקטנה.
"מ…ה מה קרה?!" שאלתי בבהלה.
"העשירים האלה באים ויש להם מזרק ביד…?" היא ראתה שלמשמע המילה מזרק נפלתי אחורה.
נאנקתי בכאב כשהכתף שלי פגעה ברצפה.
"אתה בסדר?" אחת הנשים פנתה אליי בדאגה שפניי התעוותו בכאב.
"בערך…" גמגמתי.
"בוא, חייבים למהר!" היא ניסתה לעזור לי לעמוד, אבל מיד קרסתי חזרה לרצפה.
"כבר מאוחר מידי!" הילדה צעקה.
העשירים כבר נכנסו עם חיוכים מרושעים ומזרקים מוכנים.
"תהיי רעה אליי עכשיו!" לחשתי לגברת ועשיתי פרצוף של 'למה את עושה לי את זה?' והורדתי דמעות על אימי ואחותי.
"מה אתם רוצים הילדים האלה שלנו!" האישה אמרה בקולה הסמכותי.
"שקט הילד הזה שלנו ואנחנו רק נזריק לו את זה ונלך ולא נפריע יותר! לעולם" הוא הכין את המזרק והתקרב אליי במבט מאיים.
גופי התקשח ולא יכולתי לעשות כלום.
"אני מצטערת ילד אבל אני חייבת!" היא הניחה לו להתקרב אליי עם המזרקים.
הוא הוציא אחד סגול ואחד ירוק.
הוא לא הניח לי לזוז וריתק אותי לרצפה.
הוא הכניס את המזרק עמוק לתוך בשרי והזריק.
הזריקה הראשונה עוד דאבה לי.
"בבקשה…ת..תעצרו או..תו-" זריקה עצרה את משפטי הוא משך בזרועי בכוח והרים את המזרק שעוד היה בגופי.
הוא לקח את המזרק הירוק והרים אותו מעל זרועי במטר.
הוא נתן תנופה והכניס בחוזקה את המזרק.
צעקתי ונאנקתי, ניסיתי להתפתל בזרועותיו אבל לא הצלחתי.
אבי עמד מהצד והסתכל על בנו הצעיר סובל.
החומר שהוזרק לי התחיל להשפיע.
החלתי אט אט לאבד את ההכרה עד שלבסוף לא שמעתי כלום לא הרגשתי כלום ולא ראיתי כלום.