בארון נעים, לא רוצה לצאת ממנו פרק 1 [סיפור מאוד גאה. אני כבר מזהירה שייתכן שיהיו קטעים מיניים של מגדר אחד]

אני משפילה את מבטי אל מערכת השעות שנחה בחיקי. אוח. שיעור ספורט. שיעור שאותו אני אוהבת ושונאת.
כל השיעור אני בוהה בחיטובים של הבנות היפות-באופן-לא-אנושי שבכיתתי ומתחננת למי שזה לא יהיה שיצר אותנו שייתן לי כוח לא לחפון איזה ישבן מחוטב. אני נאנחת ומחזירה את עיניי המותשות אל הספר.
צלצול.
אני קמה ומכניסה לתיקי את הספר, מתקדמת ביראה לעבר אולם הספורט.
המורה חסרת הגיל עומדת ומביטה בכולנו כמו נץ על עכברים בני יומם. נץ רעב.
"היום עובדים על התעמלות קרקע!" היא מכריזה. לעזאזל. "התחלקו לזוגות ותעמדו על המזרון שלכן. בשקט!"
אני מגששת בעיניי ופוגשת בעיניה הכחולות חיוורות של סופי.
אני מנופפת בידי ואנחנו פונות לעמוד על המזרן הקשיח.
אז במשך השעה הקרובה אני מתחמקת בערמומיות מלהשפיל את עצמי ובלבהות בגופים המחוטבים והנוצצים מזיעה של חברותי לכיתה. בסיום העינוי וכן גן העדן צלצול הסיום נשמע ואני נוהרת למלתחות.
אני תופסת תא בהצלחה ונועלת.
אני מורידה את נעלי הספורט והגרביים ואיתן גם את חולצת הספורט.
אני נועלת סנדלי טבע נוחות ושמה מעל לחזיית הספורט הכחולה שלי חולצה שחורה עם תמונת תקריב של מישהי פוערת את שפתיה העבות.
אני מכריחה את עצמי להשאיר את הקוקו למרות הסתייגותי מאסיפת השיער בידיעה לחום שיתקוף אותי בחוץ.
אני מתגנבת החוצה מהתא ונאלמת דום למראה שמולי.
נערה חטובה ונמוכה ממני במעט, עם עור שחום ויפה ושיער שחור אסוף בקוקו גבוה, עם עיניים חומות וקרירות עומדת, עם חזייה לבנה וג'ינס ברך, נוברת בתיקה אחר חולצה. אני מתפללת לכל הטוב וכן הרע בעולם שהיא לא תמצא אותה בקרוב. גופי נמלא צמרמורות ורוק עולה בפי.
אני מלחלחת את שפתיי בלשוני ומשתדלת להסתיר את לחיי הסמוקות.
עיניה השחורות ננעצות בי.
בלי לומר מילה אני חוטפת את התרמיל שלי ויוצאת במהירות דוממת מהמלתחות.
רק כשאני מחוץ לשערים אני מרשה לעצמי להרפות את גופי המכוסה זיעת תשוקה ולהריץ במוחי שוב ושוב את עיניה הכהות ננעצות בעיניי בעוצמה שנדמה שתספיק בשביל להשמיד את היקום.