עוד זיכרון – פרק 11

פרק 11- שמלת כלה

-נ.מ אבישג-
"ואוו." אני שומעת את קולה של הודיה בעוד אני הולכת בצעדים קטנים למראה שבקצה החדר.
הייתי לבושה בשמלה לבנה ארוכה עם שובל ארוך. היא הייתה פשוטה אך היה בה כל-כך הרבה יופי וחן. הכתפיות היו דקיקות וכמעט בלתי נראות לעין, מתחת לחזה הייתה חתיכת בד שעדקה את השמלה לגוף ומתחתיה השמלה נשפחת לבד סטן איכותי ונעים.
אני נעמדת מול המראה ונוגעת בבד הרך, באמת לא דמיינתי איך אני ארגיש בזמן שאבחר את השמלה החשובה בחיי.
בשמלה הזאת אני אהפוך מרווקה לנשואה, וזה מעבר מיוחד… השמלה חייבת להיות מושלמת.
"מה את חושבת?" אני שומעת את המוכרת מאחוריי. "כמובן שיהיו עוד כמה תיקונים פה ושם בשביל שתתאים בדיוק למידות שלך, אבל זו פחות או יותר השמלה."
אני מסתכלת על המוכרת דרך המראה ומחייכת חיוך קטן.
"אבישג את הכלה הכי יפה שראיתי!" הודיה אומרת ונוגעת בכתפי.
הבטן שלה החלה לטפוח עוד יותר, כך שהיא מפרידה בנינו.
"אל תגזימי." אני צוחקת, היא לא ממש נוראית אחרי שמכירים אותה.
היא עזרה לי המון השבוע, אם היא לא הייתה- לא הייתי יודעת איך להתנהל… ויצא לי להכיר אותה יותר לעומק ולראות צדדים אחרים בה. את הצד העוזר והתומך, את הצד האחראי והמארגן.
בשלושת השבועות האלה שנשארו לה עד התאריך המיוחל, היא תשתגע בבית… אז החלטתי לקבל את הצעתה לעזרה כי אני לא ידעתי מאיפה מתחילים.
היא שלחה אותי ואת רותם לכמה אולמות פוטנציאלים, לבחור לרותם חליפה, לשבת על המוזמנים ולבחור הזמנות, סידורי שולחן וברור שבחרה גם את הדי-ג'יי ואת שיר החופה.
החתונה נקבעה לעוד חודש וחצי מהיום.
היא תהיה מושלמת, רק בגלל שהודיה תכננה הכל מהפרט הכי קטן.
"אני לא צוחקת איתך משוגעת, תראי איזו יפה את!" היא אומרת בקול בטוח ומצביעה על המראה שמולי.
השמלה באמת הייתה יפה עליי, נראתי קורנת מאושר.
בהתחשב בדברים האחרונים שקרו.
אני ואריאל לא דיברנו מהיום שנפגשנו בצוק וכמעט התנשקנו, אני לא התקשרתי אליו והוא כניראה הבין את זה וגם לא יצר איתי שום קשר.
חזרנו לחיים שהיו לנו לפני שנפגשנו בפגישת המחזור, אני לא יודעת כלום עליו, מה הוא עושה או איך עבר עליו היום והוא בדיוק אותו הדבר.
"אני אקח אותה." אני מחייכת להודיה והולכת בחזרה לחדר ההלבשה.
אני מורידה ממני את השמלה בזהירות ומחזירה אותה לקולב עליו הייתה תלויה. אני שמה את הג'ינס והחולצה הפרחונית שלבשתי לפני-כן ואת הנעלים עם העקב הקטן.
אני מסדרת את עצמי ויוצאת מחדר ההלבשה, יודעת שמחוץ לחנות עומדים עשרות צלמים שמתים לקצת אקשן.

"ואו ממש אוהבים אותך בארץ הזו!" הודיה אומרת וסוגרת במהירות את דלת הרכב בצד שלה.
"כן, זה החרא בלעבוד במקצוע כזה. כל היום רודפים אחרייך כמו שכלב רודף אחרי חתול." אני ממלמלת ומכניסה את המפתח לתוך המנעול, מסובבת אותו בעדינות והרכב נדלק.
הצלמים מתפזרים לאט כשמבינים שאני הולכת לנסוע מכאן במהירות ותוך כמה דקות אני נמצאת על הכביש המהיר בדרך לאולם האירועים שבו קבענו את האירוע.
"רותם יגיע בסוף?" הודיה שואלת, אני מנידה בראשי לשלילה.
"יש לו פגישה עם אלון בנוגע לסניפים בח"ול." אני מסבירה והיא מהנהנת.
לפעמים נמאס לי שאני ורותם לא כמו כל זוג אחר. לו יש את החברה שלו, עם העובדים שלו והשותף שלו, ולי יש את השירה שלי עם המנהל שלי וחברת התקליטים שלי.
לפני שגרנו ביחד הייתי רואה אותו שלושה פעמים בשבוע וזה היה במקרה הטוב. והיו שבועות שלא הייתי רואה אותו. יש לו כל כך הרבה פגישות שהוא חייב להגיע אליהן בתור המנהל. הוא בן-אדם עסוק נורא אבל כן יכולתי לסבול את זה בשביל התוצאה הסופית.
הוא באמת משתדל להיות איתי כמה שיותר, ואני אוהבת לנצל את הרגעים הקטנים האלה.
אנחנו מגיעות לחניית אולם האירועים ושתינו יוצאות מהרכב ומתקדמות למבנה הענק והלבן.
"קראתי שהאוכל שלהם מעולה." הודיה מחייכת ודוחפת את דלת הכניסה כדי שנכנס.
הודיה נהייתה התחליף של רותם, היא מלווה אותי בכל התהליך הזה.
ולמזלי שהיא קיימת.

אני מרכיבה את משקפי השמש על עיני ושמה חגורה.
אני מתניעה את הרכב שלי ולפני שאני יוצאת מהחנייה אני מגבירה את הווליום של המוזיקה.
אני נוסעת לכיוון האולפנים שאני מכירה כבר טוב, אני חושבת שבסופו של דבר אני אחתום שם.
סגנית המנהל, שי-לי, נשמעת כמו מישהי שעושה את העבודה שלה כמו שצריך, כמו מישהי שמבינה בתחום הזה… וזה מה שהיה חסר לי בחברה הקודמת.
צלצול טלפון קוטע את כל מחשבותיי, המספר של אריאל מופיע על הצג.
אני סוגרת את המוזיקה ועונה לטלפון בזמן שאני שמה אותו על רמקול.
"הלו." אני אומרת בחוסר סבלנות.
כמעט שבועיים שלמים הוא לא טרח להתקשר אלי או ליצור איתי קשר אחר, מה קרה שפתאום הוא נזכר בי?
"אבישג," קולו המוכר נשמע וממלא את כל הרכב שלי. "בוקר טוב."
"בוקר מעולה." אני עונה ועוצרת במהירות ברמזור שבשניה התחלף לאדום.
"מתי אני רואה אותך?" הוא שואל ושתי גבותיי מורמות בפליאה באוטומטיות.
"יכולת לראות אותי במשך כל השבועיים האלה." אני עונה ומתקתקת באצבעותיי על ההגה.
"לא יכולתי אבישג." הוא אומר בפשטות. "את יודעת שהיינו צריכים את זה."
"את מה?" אני שואלת, לא מבינה.
מה היינו צריכים לעזאזל?
"את הריחוק הזה, אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו זה לא הלך כל-כך חלק."
הרמזור מתחלף לירוק אבל אני לא נוסעת, קשה לי לשמוע אותו אומר את זה.
"כמעט בגדתי בשי-לי, כמעט בגדת ברותם." הוא ממשיך ואני מתנהרת במהירות מהמחשבות לאחר שהמכוניות שעומדות מאחורי צופרות בלי הפסקה.
הוא צודק. לא התייחסתי לזה ברצינות.
שכחתי לגמרי שכמעט התנשקנו בפעם האחרונה שהיינו ביחד, ולא כעסתי מתוך הרגל.
אני הייתי רגילה כל-כך שהוא היה מנשק אותי שלא הבנתי מה הטעות כאן, שכחתי מרותם ושכחתי גם משי-לי.
"אולי עדיף שלא נפגש בקרוב." אני אומרת בשקט ועוצרת בשולי הכביש, לוקחת את הטלפון בין ידיי ומעבירה מרמקול לדיבור רגיל.
"אל תעשי את זה. השבועיים האלה היו בשביל להבין דברים ולהזכיר לעצמנו מה אסור לעשות." הוא נשמע ברור. "אני לא יכול שתעשי את זה."
"למה?" אני שואלת, שוב לא מבינה.
"היה לי קשה לא לראות אותך במשך שבועיים, ואחרי שאני שומע את הקול שלך זה יותר קשה." הוא מודה בפניי.
"אריאל, זה יגמר לא טוב." אני מזכירה לו.
"הכל בסדר, אנחנו פשוט צריכים לשים לעצמנו גבולות."
"איזה גבולות?" אני מופתעת.
פתאום להסתובב עם האקס שלי כשאני מאורסת למישהו אחר לא נשמע לי כמו הרעיון הכי מדהים בעולם, זה היה נשמע לי כמו משהו שרק מטומטמת יכולה לעשות.