מלך הלבבות: פרק שלישי

It is just too late 03/05/2015 1506 צפיות תגובה אחת

הוא מגיע והולך, לפעמים, הוא נשאר במשך כמה שעות, אנחנו בעיקר מדברים, הוא תמיד מביא איתו משהו בשבילי, אוכל, או שתייה לפעמים מתנה קטנה, פרח או דבר מה אחר.
אני מביטה בג'ון, משהו בצורה בה הוא מביט מחוץ לחלון רומזת לי שהוא מכיר היטב את השטח עליו הוא מסתכל, משהו בחיוך הקטן ההוא שלו, הצדדי, אומר גם שהוא אוהב את כל השטח ההוא, שזה הבית שלו.
אני לא יודעת עליו הרבה, זאת אומרת אני כן יודעת עליו הרבה, אני רק לא יודעת את הפרטים החשובים, מי הם הוריו, איפה הוא נולד, כל הדברים הקטנים הללו, כל מה שמהווה את עבר שלו, מה שאומר שעד שהוא לא יספר לי על עברו אני לא אוכל לדעת מי הוא באמת, כי העבר משפיע עלינו, עם כמה שאנחנו לא רוצים לזכור את העבר, הוא תמיד יהיה חלק מאיתנו.
"נוף יפה, נכון?" הוא שואל, ומחייך אליי בגאווה, היה משהו בו שגרם לי פשוט לנשק אותו, פשוט בשביל לדעת איך זה יהיה, הוא היה שונה מהבחורים שבדרך כלל מצאתי רצון לנשק, הוא לא נראה כמו צרות, ולא פגשתי אותו בבר, זאת אומרת, אני יודעת שאני צעירה מידי בשביל להסתובב בברים אבל אני תמיד מצליחה להיכנס בכל זאת.
אני מביטה בו עוד פעם אחת, ויודעת שאם לא הייתי כועסת עליו, הייתי מנשקת אותו עכשיו, מתוך שיעמום או דבר מה אחר, או לי פשוט בשביל להרגיש משהו, משהו שהוא לא פחד או חרדה.
"כן," אני אומרת לאחר שנייה, בוחנת כל מילה שאני עומדת לומר."אבל הייתי יכולה להעריך אותו יותר אם הייתי יכולה ממש לטייל שם." אני אומרת ומבטי נעוץ בו.
זוכרים שהוא אמר לי שאני נמצאת במרתפים של הארמון? אז הוא הצליח איכשהו להעביר אותי לחדר אחר, אני חושבת שהחדר נמצא בקצה מגדל, זאת אומרת, אני בטוחה שהוא נמצא במגדל, אך יכול להיות שיש עוד חדרים מעל זה.
זה מוזר, אתם יודעים, העובדה שהוא היה מוכן להסתכן בשביל להעביר אותי לפה, אבל לא מוכן לתת לי לנסות ולהיתמע בעולם שלו.
"זה מוזר את יודעת," הוא אומר, ומבטו בוחן אותי, אני לא בטוחה מה הוא עומד לומר, אבל אני חייבת להודות שאני מסוקרנת לשמוע את דבריו."העובדה שאת נראית כמו מלאך," הוא אומר ובוחן את מראי, את עיניי הבהירות ומבנה עצמותיי העדינות."אבל את מתחמנת כמו השטן." זה היה יכול להיות עילבון, אך ראיתי את החיוך שלו כאשר הוא אמר זאת, זה לא היה חיוך מרושע, הוא היה יותר חיוך של כניעה, חיוך שאומר שהוא עומד להרשות לו לצאת מהחדר הזה, לצאת ולהסתובב בשטח הארמון, זה היה מוזר אתם יודעים, לפני זמן מה, הייתי כמו סוס פראי, איש לא היה יכול לגרום לי לעשות דבר שלא רציתי לעשות, והוא, ובכן הוא מצליח לכלוא אותי פה אחרי כיום של היכרות, אך זה לא היה הוא שגרם לי להסכים להסתתר בחדר הזה, זו הייתה הסביבה מחוץ לדלת הזו, לרוב האנשים שראיתי בדרך לפה, יש מבטים רעבים, מבטים שאומרים שסופי לא יהיה טוב, ואני מעדיפה לא להסתובב לבד ליד אנשים כאלו.
"אני אחפש לך משהו לביש, וברגע שאני אמצע משהו, נוכל ללכת לסייר." הוא אומר ואני קופצת עליו בחיבוק, זה היה מוזר, אני מכירה אותו זמן קצר כל-כך, אבל אני מרגישה כמעט כאילו אני מכירה אותו מאז ומעולם, כאילו היו לי שנים בשביל ללמוד את כל המחוות הקטנות שלו ומשמעויות כל החיוכים שלו, אני מכירה אותו זמן קצר כל-כך, אבל אני מכירה אותו יותר טוב מרוב האנשים שביליתי איתם את כל חיי, ואם לומר לכם את האמת, זה מפחיד אותי מעט.


תגובות (1)

היה איזה משהו קטן שהפריע לי, אבל אני כבר לא זוכרת מהו.
חוץ מזה, הסיפור ממש יפה, למרות שאני לא מבינה כלום. (למרות שנראה לי שככה זה אמור להיות, לא?)

04/05/2015 17:45
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך