קמע הזהב של אפרודיטה| 11

“דונה?!” צעקתי בכוח ורצתי. מאחוריי רצו ג'ייק וצ'ארלי, שנטרלו כבר את המפלצות שלהם ורצו אל דונה.
“הנה היא!” צעקה צ'ארלי, והצביעה על נערה שנראתה כאילו שפכו עלייה את כל מערכת הביוב של ניו יורק.
רצתי את דונה, שמתי את ידי על מפרק ידה לבדוק אם יש לה דופק, לשמחתי הרבה היה לה דופק.
“היא חיה.” אמרתי לצ'ארלי וג'ייק.
דונה מקאלן, הייתה החברה הכי טובה שלי בבית הספר היסודי, אך לצערי היא עברה דירה בתיכון, ומאז לא היו לי חברים.
“דונה" מלמלתי, וניגבתי את הריר מפנייה.
“מי תקף אותה? כל אחד עם מפלצת, אלא אם…” אמר ואז הבנו, יש עוד פצוע.
“אני הולכת לבדוק מי נפצע" אמרה צ'ארלי ורצה מאיתנו.
נשארתי עם ג'ייק ודונה, שפקחה עיניים. “סטפני" מלמלה ועצמה את עיניה. בחנתי אותה, הנזק שנגרם לה, היה די גדול. מלבד שכל גופה היה מכוסה בריר, היה לה חתך עמוק בירך השמאלית שלה.
“למה היא פה? למה? אלו אימונים, למה שמישהו יפצע? מה קרה פה לעזאזל?” שאלתי את ג'ייק בחוסר אונים.
צ'ארלי חזרה כאשר היא ואיימי גוררות את זאק, או יותר נכון, את גוש הבשר והדם.
איימי רכנה מעל זאק, ובכתה.
“איימי, מה קרה?” שאל ג'ייק.
“המפלצת שנלחמתי נגדה, נשכה אותי, וזאק, שכבר הרג את המפלצת שהיה מולה, בא לעזור לי, ואז, היא," אמרה והצביעה על דונה "נכנסה לזירה משום מקום, חסרת הגנה, והמפלצת תקפה אותה, זאק רץ להגן עליה, והמפלצת תקפה את שניהם. ואז, המפלצת עזבה אותה, ולקחה את זאק בשיניה והלכה איתו. אני רצתי אחריהם, אבל ככל שהתקרבתי, היא נשכה אותו חזק יותר, אז הייתי חייבת להפסיק.” אמרה מייללת ובוכה.
הבטתי בשעון, עוד מעט החלק שלנו באימון נגמר.
“איזה מין אימון מטורף זה?” צעקתי לשמים, כדי שגם האלים ישמעו.
“יש לנו דקה, ומפלצת אחת להביס. בוא ג'ייק, איימי, את וצ'ארלי תישארו פה להגן על זאק ודונה.” אמרתי, ורצתי לאורך נטיב הדם של זאק שהמפלצת השאירה, עד שהוא נגמר, בלי שום זכר למפלצת.
“איפה היא?” שאלתי את ג'ייק בחשש.
ואז, היא התגלתה לעיני. היא הייתה עצומה. באורך של כשלושים מטרים, עם שיניים חדות כתער.
“אוי לא.” מלמלתי. ג'ייק כיוון לעברה חץ, וירה. החץ עף ברוח כל כך מהר, ופגע באפה של המפלצת, והיא נפלה.
“מה? איך?…” שאלתי.
“קראתי על המוטציות שיצרו לאימונים באחד הספרים בספריה שיש פה, והנקודה החלשה של המפלצת הזאת, היא האף שלה.” אמר ברוגע, והחל לצעוד לעבר המקום שהשארנו בו את איימי וצ'ראלי עם הפצועים.
“עוד עשרים שניות.” מלמלתי.
התיישבתי ליד דונה, השכובה והמדממת. “אני אעזור לך. נרפא אותך!” אמרתי בנחישות.
ליטפתי את שערה, שבימים ההם, בבית הספר היסודי, נהגתי לקלוע בו צמות עדינות.
וכך עברו עשרים שניות.
נשמעה שריקה, ופולמסטוס יצא לעברינו.
הוא חייך, עד שראה את זאק ודונה.
“דונה? מתוקה שלי! מי עשה לה את זה?” שאל בכעס.
“המפלצת. הרגנו אותה.” אמר ג'ייק.
ואז, הבנתי מאיפה פולמסטוס נראה לי מוכר. “מר מקאלן?” שאלתי אותו.
“זהו שמי בעולם בני התמותה, מאיפה הוא ידוע לך?” שאל, ודונה על זרועותיו.
“אני הייתי החברה הכי טובה של דונה בבית הספר היסודי. באתי אליכם הביתה הרבה פעמים.” אמרתי
“סטפני ג'ורדון. כן. בגלל זה נראית לי מוכרת.”
“כן.” עניתי בביישנות.
“טוב, בואו נלך, אתם תצטרכו לפרט לי מה קרה, אבל קודם נביא את דונה וזאק אל המרפאה.”
הלכנו כולנו, ואני חשבתי, עד כמה החיים שלי השתנו ביומיים האחרונים.
העבר, העתיד וההווה נפגשו. העבר שלי עם דונה, העתיד שלי לגלות מי אבי, וההווה, שקורה עכשיו.
“ההווה הוא הנקודה המפרידה והמחברת בין העתיד לעבר" דקלמה לנו בקי לעתים בשיעורים, בלי כל סיבה. רק עכשיו הבנתי למה היא התכוונה.