שנים של חומות

ואחרי המלחמה היא בנתה חומה. ללא דלתות או חלונות. נצורה.
מצדה החיצוני, אנשי היום, הממשיכים בעיסוקיהם השגרתיים מרגע שנסתיימה המערכה.
הרי הניצחון כבר בידיהם.
מצדה הפנימי, עיר קטנטנה, החלה במלאכת השיקום.
לאורך השנים, היא הקימה צבא חזק ורב, בעל מיטב המוחות והכלים.
היא ניצלה את משאביה לבנייה מחודשת, שתלה זרעים, חפרה בארות ונטעה תקווה בלב תושביה.
אך היא לבדה. שנים שאין יוצא ואין נכנס. העיר נצורה. שמא אנשי היום החמדנים יתקפוה בשנית.
והזרעים ניהיו לעצים מניבי פרי, הבתים החדשים נתמלאו שמחה, והילדים ניהיו לנערים.
והצבא שמר על הפתחים, פן תיפגע השלווה.
אנשי היום ניסו רבות להתוודות אליה, כה ענוגה ושלווה נדמתה להם.
ביקשו והפצירו רק לצפות בפריחתה ולטעום מפירותיה ותו לא. אך החומות גבוהים וחזקים היו,
והיא בשלה, עוד זוכרת את ימיה האפורים.
אפילו לעלם, שוחר השלום והטוב, לא הותרה הכניסה.
אך העלם עמד איתן, לא יעצור- עד שיצליח לקטוף מהפרי הזהוב.
מידי יום הלך אליה ושב ממנה, שאל לשלומה, וקיווה כי תיכנע ותכניס אותו לתוכה.
חכמי העיר התכנסו, הרי כבר שנים עברו, ואנשי היום אינם מזיקים עוד. והנה, העיר זקוקה לאספקה, שכן משאביה הולכים ומתכלים.
החליטו החכמים- מחר בשעות בין הערביים, כאשר יגיע לשאול לשלומה, תותר הכניסה לעלם הצעיר.
העת הגיעה והשערים נפתחו. כל אנשי היום הביטו בתדהמה בעלם הצעיר פוסע פנימה, צעד אחר צעד, שואף מניחוח העיר המשגשגת, נוצר זכרונות בליבו.
והעיר הקטנטנה איתנה. מנופפת היא לשלום לעלם הצעיר, בעוד היא מרעננת את משאביה.
נדמה היה לה כי זוהי תקופה חדשה וכי אין עילה למלחמה. הרי שוחר שלום הוא, וכל רצונו להיטיב עמה.
קיבלה את העלם בזרועות פתוחות, הציעה לו ממטעמי העיר, הובילה אותו בין בתיה היפים והושיבה אותו לנוח בין עציה הפוריים.
עיניי העלם נצצו, הפרי הזהוב, אליו כל אנשי היום השתוקקו, בצבץ בין ענפי העץ עליו נח.
בא והושיט שתי ידיים רוטטות וחסונות אל הפרי הזהוב, קטף בקלילות, ונתן נגיסה.
טעם מר מדם החל להתפשט בגרונו, ונפל הוא מיד למשכב.
והעיר? העיר נחרבה. איננה עוד כפי שהייתה, עציה נבלו, בתיה החשיכו. הצבא סגר שערים, אך הנזק נעשה.
והנה- המלאכה מתחילה, מלאכת השיקום, היא כבר ידעה.
הגביה אף יותר את חומותיה, אבזרה את צבאה ובה נשבעה- העיר נצורה. אין יוצא ואין בא.
והעלם אתם שואלים? העלם לא ידע. הוא לא ידע כי הפרי הזהוב היה בעצם ליבה.