קמע הזהב של אפרודיטה| 10!!!

“לא אתם אלו שבוחרים את הכלי נשק שלכם, אלא הכלי נשק בוחר אותכם. תגעו בו, תקחו אותו, אבל רק ברגע שתרגישו את האנרגיות הנכונות תוכלו לקבל אותו, והוא יהיה שלכם.” דקלם לנו פולמסטוס, המורה שלנו לשימוש בנשק, וללחימה. פולמסטוס הוא חצוי, בן ארס ושל אישה בת תמותה. מאז אותו רגע שפגשתי את פולמסטוס, אפפה אותי תחושה שהכרנו כבר לפני כן.
“ומה אם כבר יש לנו כלי נשק?” שאלתי אותו.
“אתם תניחו אותו פה.” אמר והצביע על השולחן עם כלי הנשק "ורק אם הוא תרגישו באנרגיות שלו, הוא יהיה שלכם.” אמר.
ג'ייק צעד קדימה, והניח את חצי הזהב של ארטמיס על השולחן.
“טוב. יופי. עכשיו נתחיל. בואי את" אמר והצביע על ג'סיקה שניגשה אל השולחן, ונגעה בכל כלי נשק, עד כי הגיעה לקלשון מחודד מוכסף, ואמרה "זה הוא. הרגשתי באנרגיות שלו"
“יפה!, עכשיו, הבא בתור" אמר והצביע על יובל.
ככה הם המשיכו עד שהגיעו אלי. אני הייתי האחרונה לקחת כלי נשק מהערימה. זאק לקח חרב סייף , צ'ארלי לקחה חרב שחורה וארוכה מעטרת אבני חן כחולות, איימי לקחה רוגטקה וג'ייק לקח כמובן את החץ בקשת המוזהבים. ניגשתי אל השולחן והעברתי את ידי על כלי הנשק, לא הרגשתי שום תחושה מיוחדת, ואז ידי נעצרה על סכין זהובה, בצורת ברק, הרגשתי חמימות בתוכי, כאילו שהיא חלק מגופי.
הנפתי אותה גבוה לשמים.
“תרגיעי ילדה! זה כלי מסוכן מאוד, תעברי לסכין הבא.” אמר פולמסטוס.
“הוא שלי. הרגשתי את האנרגיות שבתוכו.” אמרתי.
“באמת?!” אמר ועיניו נפערו בתדהמה.
“כן. עכשיו, למד אותי להשתמש בו!” דרשתי.
“את צריכה ללמוד בעצמך, כמוך, גם כל האחרים. אני רק עוזר לכם.” אמר.
“טוב" סיננתי והלכתי.
נעמדתי מול בובת אימונים, והתחלתי לחתוך אותה בסכין. אך זה נראה לי לא נכון. הרי את אויבי, לא אוכל לחסל אם אחתוך אותו, לא יהיה לי הרבה זמן לכך בשדה הקרב. לא היה לי מספיק זמן למצוא פיתרון, כי פולמסטוס רצה שנלחם בקרב אמיתי, מול מוטציות שנוצרו עבור זה.
נכנסנו לזירה בצורת משושה, היו בה חמש דלתות עם סורגים שמאחוריהן עמדו מוטציות שנוצרו עבור האימונים. בכל פעם, הכניסו לזירה שישה נערים, אותי הכניסו בסבב האחרון, יחד עם ג'ייק, צ'ארלי, זאק, איימי, ויובל.
“המטרה שלכם, היא לנטרל או להרוג את כל המפלצות, תוך חמש דקות, השעון הגדול בצד שמאל, ועליו כתוב כמה זמן נותר לכם!” אמר פולמסטוס, והצביע לעבר שעון שנראה כמו השעונים במשחקי כדורגל, שעליהם רואים כמה זמן נותר עד לסוף המשחק.
“צריך להתפצל! ילד על כל מפלצת, ואחד שיהיה באמצע וישמור עלינו!” אמר זאק.
“אני אשמור!” התנדבה יובל.
“טוב, עכשיו כל אחד על מפלצת אחת! שלא יהיו שניים על מפלצת, ברור?!” אמר זאק, ונשמע לרגע כמו מאמן קבוצת כדורגל קשוח.
“ברור" ענינו לו.
התפצלנו, כל ילד נעמד מול כלוב של מפלצת, מוכן לשריקת היציאה.
“את לחוצה?!” צעקה לי איימי שעמדה כשני מטר ממני, ליד כלוב.
“כן!” צעקתי לה בחזרה.
הלחץ גאה בי.
"מה אם לא אצליח? האם אמות?” שאל קול בתוכי. "לא. זה רק אימון.” ענה לו קול אחר.
השריקה נשמעה, והמפלצות שוחררו מהכלובים. מולי נעמדה, מפלצת ענקית ירוקה עם שלושה עיניים, וארבעה זרועות. רצית אליה, עם הסכין בידי.
דקרתי אותה בברכה, אך היא כאילו שלא הרגישה. המשכתי לדקור ולחתוך אותה, אבל היא רק התבוננה בי, כאילו שזה לא כואב.
הותשתי. דקרתי אותה בכל מקום אפשרי בגופה, שאליו הגעתי, אבל היא לא נפלה ארצה. הבטתי בשעון, נותרו עוד שלוש דקות, עלי לעשות משהו.
לפתע, עברה מחשבה במוחי. הנפתי את הסכין למעלה וצעקתי;
“תן לי את עוצמת הברק!” ואז, הופיע ברק, ופגע בסכין שלי. הסכין התעצמה עד שנהייתה חרב, ואור זרח ממנה. רצתי אל המפלצת עם הסכין בידי, והנפתי את המכה. המפלצת נפלה.
שמתי רגל אחת עליה על מנת שלא תקום, הנפתי את חרבי גבוה לשמים וצעקתי על כל הזירה "תודה!”.
הבטתי בכל האחרים, והם הביטו בי, ובחרב שלי, שקטנה שוב עד לגודל סכין. הסכין הייתה נוטפת דם, נטף ממנה דמה של המפלצת אשר הבסתי.
“הצילו!” נשמעה צעקה לפתע, וזה היה קול מוכר כל כך. רצתי מהר ככל שיכולתי, אל עבר דונה.