סודות של חוקרים- פרק 1

החדר היה ריק מכל פריט והקירות שהיו צבועים באדום אטמו את החדר מרעשים. הסתכלתי על האחרים שהיו נראים מבולבלים לא פחות ממני, קולו של ראיין בקע מהקירות והנערה עם השיער הבלונדיני קפצה ממקומה מרוב בהלה.
"אתם בטח לא מבינים למה אין שום דבר בתוך החדר הזה", קולו של ראיין דיבר ואני דמיינתי את אותו הגבר עם החליפה שראינו לראשונה ממש לפני כמה דקות.
"אז ככה זה הולך לעבוד חברים, ממש בעוד מספר שניות על אחד מהקירות אני הולך להקרין לכם תיק אמיתי של רצח וכל מה שאתם צריכים לעשות זה למצוא מי הוא הרוצח. יש לכם 48 שעות שבהם תצטרכו לסמוך על עצמכם כיחידים וכקבוצה. אם תצטרכו עזרה תקראו בשמי ואני אביא לכם רמז. רק הייתי מציע לכם לקרוא בשמי רק כשאתם ממש אובדי עצות בגלל שאני אבוא לעזור לך אך ורק פעם אחת. שיהיה לכם בהצלחה", ראיין דיבר במהירות בקולו הנמוך וכולנו נעצנו אחד בשני מבטים.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע זה מה אמא שלי תגיד לי אחרי שאני אעלם מהבית ל48 שעות, איזה תירוץ בדיוק אני יכול להמציא לה? נתקעתי בשירותים?
"מישהו הבין מה לעזאזל הם רוצים מאיתנו?", הנער עם השיער הארוך שאל וכל העיניים שננעצו בי עברו אליו.
"לא יודעת אבל יש לי תחושה שזה כבר לא רק מחיוביות אישית מבית הספר", הנערה עם השיער הבלונדיני אמרה.
"סליחה שאני מפריע לשיחה הקטנה והחסרת פואנטה שלכם אבל אני די בטוח שזה לא חוקי לקחת חמישה בני נוער בני 16 ולתקוע אותם בתוך חדר!", הנער בעל העיניים הכחולות אמר במרירות.
"זה חוקי בגלל שאנחנו כולנו הסכמנו להיכנס לחדר הזה", אמרתי והסתכלתי על הקיר ממנו בקע הקול של ראיין ממש לפני דקה.
"מה אנחנו אמורים לעשות כאן עד שיחליטו להועיל בטובם להקרין את החידה שאנחנו צריכים לפתור?", הנער עם העיניים הכחולות המשיך להיות תוקפני.
"זה לא חידה. זה תיק", עניתי לו.
"מה זה משנה עכשיו? מה לעזאזל אנחנו אמורים לעשות בזמן הזה? סתם לחכות?", הוא היה כל כך עצבני שהוא כמעט תקף אותי.
"אם אנחנו הולכים להיות תקועים ביחד במשך 48 שעות הייתי מציע שנדע את השמות של כל אחד ואחד מאיתנו לא?" הנער עם השיער הארוך הציע וכולנו הסכמנו עם הרעיון.
"אני אלה", אמרה הנערה עם השיער הבלונדיני בקול מתוק.
"מה הוא דבר אחד שמאפיין אותך?", הנער עם השיער הארוך שאל.
"מה זה כאן שעת חברה?", הנער עם העיניים הכחולות תקף.
"אין לי משהו שבאמת מאפיין אותי", היא מלמלה.
"יש לך חבר?", הנער עם העיניים הכחולות שאל.
"לא", היא השפילה את מבטה.
"אז את רווקה. זה משהו שמאפיין אותך. מי הבא בתור?", הנער עם העיניים הכחולות שאל והנער עם העיניים המזוגגות לראשונה הוציא קול מפיו עם גיחוך קצר.
"מה איתך?", הנער עם השיער הארוך דיבר אל הנער עם העיניים המזוגגות.
"אני אני", הנער גמגם.
"הכל בסדר?", אלה שאלה אותו.
"כן. אני יובל", הוא לחש במהירות וחזר לבהות בקיר האדום.
"אני מבין שאתה לא רוצה להיות פה", אמרתי.
"אני מפחד להיות פה", יובל מלמל ועכשיו ממש יכולתי לשמוע את הפחד בקולו, כאילו הוא מאמין שמשהו רע הולך לקרות לנו כאן.
"טוב לפחות אנחנו יודעים משהו אחד שמאפיין אותך יובל. אתה קריפי!" הנער עם העיניים הכחולות אמר.
"איך קוראים לך?" אלה התעצבנה.
"לי קוראים טרוי. ואין שום דבר שמאפיין אותי", הנער עם העיניים הכחולות ענה לשאלתה של אלה.
"אני דווקא מוצאת משהו שמאפיין אותך", אלה מלמלה בשקט אך כל החדר בכל זאת שמע אותה.
"מה מאפיין אותי?", טרוי שאל והעצבים נשמעו שוב בקולו.
"יהירות", אלה אמרה בביטחון.
"לכי למצוא לך איזה בן זוג אלה", טרוי גיחך אך לאחר שהבין שאף אחד לא מוצא את הבדיחה שלו כמצחיקה שתק.
"אני בילי, ומה שמאפיין אותי זה ספורט", הנער עם השיער הארוך אמר אחרי שתיקה ארוכה.
"ספורט זה לא מאפיין", טרוי סינן.
"אני רואה את זה בתור מאפיין", בילי אמר.
"מה איתך?", בילי שאל אותי.
"קוראים לי אלפי, ואין שום דבר שמאפיין אותי", אמרתי.
ראיתי שטרוי רצה להגיב לדברי אך הוא עצר בגלל שהוקרן על אחד מהקירות האדומים את התיק שהיינו צריכים לפתור. על הקיר היה כתוב:
ילדה בת 12 נהרגה בביתה בתאריך 1.1.15, היא נמצאה במיטתה מתה כשכל חלק גופה התחתון מלא בדם. המשטרה הגיעה למסקנה חודש לאחר המוות לפי הגופה של הילדה שבן אדם מסוים אנס אותה ולאחר שסיים הרג אותה ושם אותה במיטתה כדי שמשפחתה של הילדה תחשוב שהיא ישנה ועד שהמשפחה תשים לב הוא יספיק לברוח.
"ליד הדלת יש מספר תמונות של אנשים שהיו חלק מחייה של הילדה, שיהיה לכם בהצלחה", קולו של ראיין נשמע מהקיר ובלי לחכות לסיום המשפט של ראיין בילי זינק במהירות כדי לקחת את התמונות מליד הדלת.
"יש פה תמונות של חברים מהבית ספר שלה, אבא שלה ושני האחים שלה", בילי אמר.
"אני מתערב איתכם שזה אבא שלה. כל האבות פדופילים", טרוי אמר ושוב אף אחד לא צחק מהבדיחה שלו.
"מאחורי כל תמונה רשום איפה הוא היה באותו לילה ומה הקשר שלו עם הילדה לפי חקירות שנערכו במשטרה", אלה אמרה לאחר שהסתכלה על התמונות.
"כמה תמונות יש?", שאלתי את אלה ובילי שכבר הסתכלו על התמונות.
"עשר", בילי ענה לי אך אפילו לא הרים את מבטו מהתמונות.
"אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לקחת שתי תמונות ולחקור כל דבר לגביהם, מותר לשאול את ראיין שאלות נכון?", אמרתי במהירות כזאת שאני לא בטוח שכולם הבינו את דברי.
"כן אתם יכולים לשאול אותי שאלות, אך אני לא מבטיח שאענה על כולם", קולו של ראיין שכמו שחשבתי מקשיב לכל השיחות שלנו נשמע שוב מהקירות האדומים.
"בילי תחלקו את התמונות", ביקשתי וסוף סוף הוא הרים את מבטו מהתמונה של אחד מהאחים של הילדה ושמתי לב שעיניו הפכו לאדומות.
"הכל בסדר בילי?", שאלתי את בילי והוא הפך את התמונה שבה הסתכל.
הנער היה עם שיער ארוך, הנער בתמונה היה בילי.