מלך הלבבות: פרק שני

צבעים, זה כל מה שאני מצליחה לראות.
בהתחלה, הכול היה שחור, אך לא שחור של חושך, אלא של ריק, של מקום שאין בו דבר, של מקום שכנראה לא קיים, מה שגורם לי לפחד שמתתי, שנדרסתי או שנפלתי במדרגות ונחתתי לא טוב, המוות היה יכול להסביר הכול.
אחר כך הגיע גוון צהוב מוזר, כמו של פנס או אולי אור של נר, אולי זה היה האור שעליו כולם דיברו, אולי זה מסמן את הסוף שלי.
אחר כך, ראיתי כחול, גוון כל-כך חי ובוהק של כחול, שכמעט ולא האמנתי שאני באמת רואה אותו.
"אלוהים," שמעתי לפתע קול, אשר גרם לעולם להתחדד סביבי לפתע."את פשוט מושלמת." הוא הוסיף, אך לא שמתי לב אליו כל-כך, הייתי עסוקה מידי בניסיון לגלות איפה אני, ומה הולך כאן.
רגע, במחשבה לאחור, הוא באמת אמר שאני מושלמת, או שרק דמיינתי את זה?
אני מביטה בעיניו, שהן אגב, הדבר הכחול שראיתי לפני כן, אני חייבת לומר שהן בהחלט יכולות להיות סימן לכך שאני מתה, בגלל שאין סיכוי שלמישהו יכולות להיות עיניים בגוון הזה.
"את ערה." הוא אומר בהפתעה, נראה שהוא לא יודע איך להגיב לזה, יכולתי לשמוע את השמחה בקולו, אך היה שם משהו נוסף, אכזבה אולי?
אני לא אומרת דבר, לא רק בגלל שאני לא יודעת מה לומר, אלא גם בגלל שאני מפחדת שאני לא יכולה, אני מפחדת שלא אצליח לפתוח את פי או להזיז את רגליי, אני פוחדת ממה שעשוי לקרות לגופי, נראה שהפחד שהיה רחוק כל-כך לפני זמן קצר מאוד, חזר בשביל לתבוע את חזקתו עליי, והוא עושה את זה בגדול.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק פשוט בהינו אחד בשני, איש מאיתנו לא אמר כלום, נראה שהזמן כמעט קפאה, וכול מה שנשאר מהעולם זה שנינו.
"כמה זמן אני נמצאת פה?" אני שואלת לפתע, ונראה שזה שובר את הקסם, שזה הורס את תחרות נעיצת המבטים שלנו.
הוא רוצה לענות לי, אך אני יכולה לראות בעיניו שהוא לא יודע מה להגיד, שהוא לא יודע כמה זמן אני נמצאת פה, אם הוא לא יודע זאת, הוא בטח גם לא יודע מה קרה לי, כנראה זה דבר שאיש לא יודע.
אני מביטה בו, ואני חייבת להודות שלמרות שהוא נאה להפליא, הוא לא נראה מרשים במיוחד, אולי זו התאורה ואולי אלו הם בגדיו, הוא צריך מעט צבע, החליפה השחורה לא עושה עימו חסד.
"אני לא יודע כמה זמן את פה," הוא אומר בסופו של דבר."מצאתי אותך פה לפני כמה שבועות." היא אומר, אני יודעת שהוא רוצה להוסיף עוד משהו, אני יכולה לראות זאת בפיו אך משום מה הוא שותק.
אני מנסה לקום, אך אני מצליחה רק להתיישב וגם זה בקושי, זה היה מוזר, אם להאמין למה שהוא אומר הייתי שקועה בתרדמת במשך כמה שבועות, אם כך על מה בזבזתי כל-כך אנרגיה שלא נשארה לי אפילו מספיק ממנה בשביל לעמוד.
"חשבתי שאת פסל בהתחלה," הוא מתחיל לדבר בכזו פיתאומיות שאני כמעט קופצת מפחד."היית כל-כך מושלמת ולא זזת אפילו מעט," הוא אומר אך לא מביט בי, יש משהו סמכותי בקול שלו, אפילו עכשיו כשהוא נבוך, יש בו משהו שהיה גורם לי ללכת אחריו באש ובמים."אפילו החזה שלך לא עלה וירד כאשר נשמת," הוא ממשיך לדבר, אני לא בטוחה כל-כך למה, אולי הוא פשוט לא יכול להפסיק."אבל כאשר התקרבתי אאליך, יכולתי להרגיש את חום גופך, יכולתי לראות כי את חיה בדיוק כמוני." עכשיו הוא הביט בי, ועיניו עוקבות אחרי תווי פניי בהערצה, זה היה מוזר שמישהו שמעולם לפני כן לא פגשתי מביט בי ככה, לרוב אפילו האנשים שמכירים אותי לא היו מראים לי אפילו קמצוץ מהמבט ההוא.
"בסדר, יש לי רק שאלה אחת." אני אומרת בסופו של דבר, וחושבת איך זה שעוד לא השתגעתי לגמרי, שאני רגועה לחלוטין כרגע."איפה זה בדיוק פה?" אני שואלת, והוא כמעט עונה לי, אך פתע, הוא פשוט סוגר את פיו ואני יכולה לראות דבר מה עובר בעיניו, מחשבה מסויימת, אולי הוא לא יכול להסביר לי איפה אני ואולי אסור לו.
"את נמצאת במרתפי הארמון." הוא אומר בסופו של דבר, ולמרות שאני רוצה להאמין לו, אני יודעת שיש משהו שהוא לא מספר לי, שיש שם משפט שהוא לא אמר לי, משהו שהוא מסתיר ממני, אך אני מניחה שאין סיבה שהוא יבטח בי, הוא לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו, והכול פשוט נהיה מסובך מרגע לרגע.