אהבה בת אלמוות- פרק 2 (תקראו את הרציתי להוסיף!)

מאל בחן את מה שניר לבש בקפידה. הוא היה חייב להיות מושלם, רושם ראשוני בונה את מה שיקרה בעתיד.
"תענה כבר, אני מת לצאת מהחליפה הזאת!" ניר נאנח בעצבנות.
"תירגע, אני צריך לבדוק אם היא בסדר." מאל הסתובב סביבו והסתכל עליו שוב ושוב. ניר שם את ידו על פניו בייאוש.
דפיקה נשמעה בדלת. "אני יכולה להיכנס?" נטלי שאלה מבעד לדלת.
"כן, מה קורה?" מאל השיב לה. היא פתחה את הדלת עם חצי חיוך על פניה. ניר ומאל החליפו בניהם מבט חטוף ודואג.
"זוכרים שהמועצה אמרה שלמלך צריך להיות עוזר שיסייע לו בתפקיד?" היא שאלה. שניהם הנהנו בהסכמה. "טוב, אז הוא כאן."
"מה? באמת?" מאל התפלא.
"כן, באמת. אבל-" נטלי היססה.
"אבל מה?" שאל מאל בסקרנות.
"הייתה לו בקשה מוזרה, הוא רצה לדבר עם ניר קודם." היא הסבירה.
"מה למשרת ולנסיך?" מאל המשיך לשאול בבלבול.
"אני לא יודעת." נטלי גיחכה בהרמת כתפיים. "הוא רצה לדבר איתו לבד."
מאל פנה לאחיו. "נו, שיהיה לך בהצלחה עם התרח הזקן ." הוא גיחך בשקט ויצא מהחדר והשאיר את ניר לבד, לבוש בחליפה המעצבנת שנאלץ למדוד וחיכה למשרת החדש שידבר איתו. הייתה לו הרגשה שהוא יודע מה הוא יגיד לו. "אמנם אתה הנסיך, אבל זה לא אומר שיש לך זכות להתערב בחוקה המלכותית. זכור את מקומך, אל תשפיע על המלך לרעה, בלה, בלה, בלה-"
חריקת הדלת הנפתחת קטעה את חוט המחשבה שלו. ניר נאנח והרים את ראשו אל האדם שנכנס לחדר. נשימתו נעתקה כשהבין שלא תרח זקן עמד מולו, אלא מישהו אחר. מישהו שהוא ממש רצה לראות שוב.
"מה?" הוא מלמל בבלבול.
"היי." הבחור חייך אליו.
"מרקוס? אתה המשרת של המלך?" ניר שאל.
"עוזר. אני העוזר של המלך." מרקוס תיקן אותו.
"איך?"
"קיבלתי את ההודעה שלך." הוא חייך והתקרב אליו.
עיניו של ניר נפערו וחיוך עלה על פניו. "ו-?" הוא שאל.
"אני כאן, לא? לקחתי את הסיכון."
"אתה יודע שזו עבודה לכל החיים, נכון? אתה לא יכול להתפטר עם משהו יקרה." ניר אמר בדאגה.
"אני יודע." מרקוס הודה. "אני לקחתי את הסיכון שלא יקרה משהו. כזה."
שררה בניהם שתיקה רגעית. ניר נשם נשימה עמוקה ושאל. "אז?"
"אז?" מרקוס השיב.
"אם אתה כאן-" ניר קטע את דבריו באמצע. הוא הפנה את מבטו והסתכל לתוך עיניו של מרקוס. "אני יכול?" הוא שאל.
"יכול מה?" מרקוס שאל בחזרה.
ניר גיחך בחיוך. הוא תפס את מרקוס בשתי ידיו והצמיד את שפתיו לשלו. ההרגשה שחש באותו רגע הייתה עילאית. הוא הרגיש כאילו כל הלחץ שהרגיש בזמן האחרון נשפך מגופו ורוקן אותו מתחושות רעות, כאילו טיהר אותו מחדש, אחרי הרבה זמן שהסתובב עם משקולת על הלב. הוא הרגיש את ידיו של מרקוס אוחזות את גופו בחוזקה. יותר לא היה לו אכפת ממה שקורה שם בחוץ. הוא היה חייב להתוודות בפני עצמו שהוא חלם על הרגע הזה הרבה זמן, מאז שמרקוס התוודה בפניו על הסוד שלו, אבל הוא לא ידע איך זה באמת יקרה.
ניר התרחק ממנו פתאום. הוא היה נראה מודאג.
"מה?" מרקוס שאל בבלבול. הוא אחז בשתי ידיו וליטף אותן בעדינות.
"המשפחה שלך. מה איתה?" ניר שאל בדאגה.
"מה איתה?" נראה היה שמרקוס לא התלהב מהשאלה.
"אבא שלך, אחותך, הם יודעים מה אתה עושה?"
"כן." מרקוס נאנח בעצבנות, וקיווה שיניח לזה. "אתה לא צריך לדאוג בגלל אבא שלי. הוא בסדר."