האנש והבהא.

להאנש היו הרבה חברים. היה לו חלון מהמרפסת שהשקיף על יופי הגן בחוץ. היה לו מורה לסטטיסטיקה שאהב אותו, הורים נחמדים שנתנו לו לרוב לעשות כל העולה על דעתו וחיוך שהמיס כל בת בכיתה שלו ללא ידיעתו.
היה להאנש רק בן אדם אחד ששנא. שנאה עמוקה שהתלקחה בתוכו מרגע פגישתם, שנאה שהשתלטה עליו ולא הייתה נותנת לו לישון לעתים בלילות. לשנאה הזו היה שם. הבהא.
הבהא הייתה ילדה בכיתה שלו. היה לה עיניים חומות ושתי צמות. תלבושת בית הספר שלה תמיד הייתה נקייה ומופתית והיא לרוב הביאה לבית הספר כריכים עם גבינה לבנה.
זה היה כל מה שהיה יכול לספר עליה, כיוון ששנאתו הייתה כה רבה עד כי היה מתקדר בהרגשת תיעוב ברגע בו היה רואה אותה. בכל פעם שהתבקש לחשב על הרגשות שלו, לא יכול היה שלא לשים לב לאש הקטנה שבערה בו לחסל אותה מקיום.
הבהא הייתה מאוהבת בו, כמעט כמו כל שאר הבנות בכיתה שלו, על אף שלדעתה היה מדובר באהבה הרבה יותר חזקה ומיוחדת. כשהייתה עוצמת עיניים, הייתה מדמיינת את פניו כנרקיס לבן אשר שלולית אור נשפכת עליו. היא אהבה אותו כל כך עד שלא הייתה זקוקה מעולם להרגיש אהבה או רגש כמעט לכל דבר אחר בעולם הזה, מלבד להאנש.

היה זה יום רביעי כשגילתה שאבא שלה נפטר. עצובה כל כך הייתה עד שברחה מכיתתה לאחר שהתמוטטה מבכי. לאחר שברחה התחבאה מאחורי הפסל הענק הפינתי שליד הארון החשמלי.
האנש שנא אותה כל כך שלא יכול היה לדמיין את פרצופה הבוכה. כל אשר רצה לעשות היה לשנוא ולשנוא עוד כל מה שקשור אליה. אומנם, כשעיניו פגשו בה כאשר עמדה מאחורי הפסל ליד הארון, משהו בו השתנה.
זה היה שעת ערב באותו היום, כשירד אל גינתו והתקדם אל עבר הגינה השכנה. הייתה זו גינה יפיפייה ששנא לא פחות כיוון שהייתה שייכת להבהא. הוא עצר מתחת למרפסת, אליה בדיוק נכנסה הבהא כשבידה כוס אטומה- מכסף.
"מה את עושה?" צעק אליה.
היא הסתובבה וחיפשה בבהלה את הדובר עד שראתה אותו. מראהו ניחם אותה והזכיר לה אהבה.
"שותה." ענתה לו.
"מה את שותה?" לא היה מסוגל להאמין עד כמה הוא שונא אותה, אפילו עכשיו כשהביט בה בכותונת הלילה- אש נוראה התפרצה מלבו.
"יין." הסמיקה, מן האמת, "האומנת נתנה לי קצת לפני שאלך לישון."
"האם לקחת כדורים כלשהם?" שאל אותה.
היא חשבה על זה קצת ואז הנהנה עם ראשה לשלילה.
כמעט חשבתי שאת מנסה להרוג את עצמיך " נאנח.
"בחיים לא." כיסתה את פיה עם ידיה.
"טוב מאוד." ענה לה.
"איך אני יוכל כשאני כל כך אוהבת אותך?" שאלה.
השנאה הכפילה את המינון שנכנס לוורידים שלו עכשיו. הוא נשף.
"מצוין. בדיוק. אל תהרגי את עצמיך לעולם." ביקש ממנה.
היא הנהנה נמרצות עם הראש שלה.
"הרי, איך ארצה שתמותי כשאני שונא אותך יותר מדי?"
את המשפט הזה אמר בצורה שדמתה להרהורים, הרבה יותר לעצמו, כנראה שלא התברך ביכולת לשמור מילותיו לעצמו ולא בקול רם.
עיניה הגדולות נפרשו בדאגה או תמיהה.
גם אם לא ירצה להודות בזה, כל המהות שלו הייתה כרכה בה. השאלה המדאיגה הייתה מה יעשה בלעדיה?
"אני חייב שתישארי בחיים." ניסה להסביר.
היא הנהנה עם הראש לאט.
"כשכל מה שאני יכולה לעשות זה לעצום עיניים ולדמיין שאני שטה בים של נרקיסים," נאנחה, "אינני מסוגלת לחדול מכך, גם לא בשביל המוות."
הוא הנהן, "בדיוק כך." חש מעט יותר נלהב. נראה היה כי עצם קיומה שומר על מה שעוזר לו להתקיים. הדבר הביא עוד פיסת אור לחיים שלו.
"איך אוכל לקום בבוקר כשהשמש מהמזרח אינה, והנוף מהחלון שלי חסר תועלת ואינו נראה לי בגלל החושך? את הנך כמו השמש העולה."
היא חייכה בשמחה ואושר, כאילו הוא בדיוק אותו הדבר שבשבילה גם כן.
"ואתה בשבילי כמו מים לשפתיי, מרטיב נשמתי צמאה שיבשה מאלף ואחת נשיקות של החיים." קראה והתכופפה אליו מן המרפסת כדי שפניה המחייכים יטיבו לראות פנים. "לא אוכל לנבול כך לעולם."
חיוך עלה על שפתיו. היא תישאר, תחושת האובדן והחוסר אונים שהתלוותה אליו מהרגע שראה אותה על יד הארון חשמל ההוא נפוגה. הוא חש אושר הילאי חוזר אליו.
"את הוורד האדום ביותר בגינה. שום תמונה או ציור לא שווה בלעדייך, בלי חמת זעמי העולה מהדם על השיח. המעשה של שחיטה, דם כמעשה של הונאה. הו, כמה אשנא לך תמונה יקרה שלי." טיפס על הפרגוד וראשו עלה עד אליה.
"אני כל כך אוהבת אותך, עד כי אני אעשה הכל כדי לחיות." עינייה החייתיות ננעצו בו בשקט.
מעודו לא ראה את העיניים שכל כך שנא בצורה כל כך קרובה.
הערב הרגיש כמו נפלא, כמו נשיקה ראשונה, זיקוקי דינור, יום העצמאות, חולצה לבנה.
"ואני כל כך שונא אותך, עד כי אעשה הכל כדי שתחיי."
וכך חיו באושר ובעושר,
עד עצם היום הזה.
תלויים אחד בשני,
לנצח.