אהבה בת אלמוות- פרק 1

עבר מאז שבוע, והכל חזר להיות כרגיל, כמו פעם. מלבד העובדה שמאל החליט לא להתכחש למה שקרה לפני מאה חמישים שנה, הטבח הנוראי שנגרם למשפחה שלו. הוא החליט, ביחד עם ניר, לחזור לאחוזה של המשפחה בעיר רוזנסול. מבין ה"חבורה" שהתגבשה עם השנים, הם היו האחרונים לעבור לעיר.
ניר ומאל כבר בני שבע עשרה עכשיו. מבחינה פיזית כמובן. (צריך לזכור שלא כמו הערפדים הטהורים, הקודמים, כמו דרקולה, הערפדים החדשים מסוגלים לשלוט בהתבגרות הפיזית שלהם, ולהחליט מתי הם מוכנים לגדול ומתי לא. די שווה בשביל כמה ילדי פיטר פן, לא?) עד שיוכלו לגור כבגירים עצמאיים (בכל זאת, גם לערפדים יש חוקים), הם גרים עם נטלי גרנשטיין, חברת המשפחה ובפרט, היא הייתה חברה טובה של אביו של מאל לפני שנרצח, ועם הילדים הערפדים מהפנימייה, ששינתה את המיקום שלה עכשיו נמצא ברוזנסול, ב"בית מייר" (מאל מייר).
בין כל הילדים מהפנימייה ישנם שלושה ילדים מיוחדים יותר- היתומים האחים, דילן בן השש-עשרה ומארי בת העשר, והאנטר גרנשטיין, הבן של נטלי.
אחרי שבוע של סידור, ניקיון ועריכת האחוזה מחדש, הם סוף כל סוף מוכנים לערוך את מסיבת חנוכת הבית. זה היה הרעיון של נטלי. היא מאוד אוהבת לארח אנשים, והיא ניצלה את העובדה שניר ומאל "חברים" של כמה ילדים בעיר (מירה פרקר, שיי ווקר, קאלין ואיילין גרין, וכמובן, אני, טנא מור), כדי לערוך מסיבה גדולה.
נטלי ניצלה את האירוע בשביל לקנות את כל הקישוטים שיכלה למצוא בחנויות המקומיות. כשניר ומאל שמו לב לארגזים שהיא מביאה לבית, עיניהם נפערו בבהלה.
"בשביל מה ניקינו את הבית אם בגללך הוא יתבלגן שוב?" מאל גלגל את עיניו וחייך.
"בגלל שחנוכת בית זה דבר כיף!" נטלי הניחה את הארגז האחרון על הערימה שכבר בנתה ונשמה לרווחה בחיוך רחב וחולמני. "אתם לא חושבים?"
שניהם הרימו את כתפיהם בחוסר ידיעה. אחרי הכל, מסיבות חנוכת בית הן לא משהו שנהגו לעשות בתקופה הויקטוריאנית, ובפעם האחרונה שהם עברו לבית חדש, זו לא הייתה סיבה למסיבה.
מאל בחן את אחיו כמה שניות. הוא ישב על משענת ספת העור השחורה, בהה ברצפה ושקע במחשבותיו. שיערו המתולתל-גלי השחור הסתיר מעט את פניו, והמשקפיים הגדולות שלו כמעט ונפלו מהאף שלו. לפעמים כשמאל מתעמק בזה בכל פעם מחדש, הוא תוהה למה ניר עדיין מרכיב את המשקפיים שלו, אחרי הכל, לערפדים יש ראייה מדהימה כמעט כמו לאנשי הזאב, הוא לא צריך אותם. אבל ניר תמיד השיב לו ככה- "זה הדבר היחיד שנשאר לי מהתקופה שלי בתור בן אדם, וזה מה שמזכיר לי להתנהג כמו אחד."
"אתה נראה מדוכדך. על מה אתה חושב?" מאל פנה אליו בהתעניינות.
"הו, שום דבר." הוא הכחיש.
"קדימה, אני יודע שאתה מודאג בגלל משהו. אולי-" מאל עצר וחשב. "אולי זה בגלל שנטלי הולכת להזמין את האקסית שלך? הא?"
"אתה מדבר על מירה? וואו, ממש אקסית." ניר גיחך מההשערה שלו. "לא, אנחנו בסדר לגמרי. לפחות עכשיו זה גם יהיה נחמד לפגוש אותה, כשטנא לא רוצה לשרוף אותנו עם העיניים שלו."
"הילד הזה הוא אסון." מאל נאנח. "איך היא העדיפה אותו על פנייך? אני לא מבין."
"אתה פשוט יכול להגיד שאתה רוצה שנהיה ביחד במקום לרמוז בכזאת שקיפות." ניר גלגל את עיניו ונאנח.
"הו, לא, לא, היא לא מתאימה לך." מאל עצר אותו והרים את ידיו מולו.
"אז מה אתה חופר?" ניר נאנח וקפץ ממשענת הספה ונעמד על הרצפה.
"סתם חולק תהיות, אתה יודע." הוא השיב בחיוך.
"כן. ברור." ניר ניגש לארגזי הקישוטים ולקח כמה מהם בתוך ידיו. "עכשיו, בוא תעזור לנו לקשט את המקום."

ביחד עם העזרה של כל הילדים, כל הקישוטים מצאו להם מקום בתוך האחוזה הגדולה. נטלי התחילה לארגן את הכיבוד, וניר ומאל עלו לחדר שלהם להחליט מה ללבוש. אף אחד מהם לא רצה ליצור רושם ראשוני שני רע.
צלצול פעמון הכניסה נשמע ברחבי הסלון הגדול. נטלי נבהלה שהאורחים הגיעו מוקדם מדי מהצפוי. זה יכול להרוס את כל המסיבה, והיא לא רצתה לתת לזה לקרות. היא פתחה את הדלת בפני האורח, וכמעט נפלה בגלל כלב הזאב השחור שהתפרץ לתוך הבית.
"אוי לא!" הנער הצעיר קרא כשהחבר שלו התחיל להתרוצץ ברחבי הבית ורחרח כל פינה בסקרנות. "בדש! תחזור לכאן!" הוא ניסה לקרוא לו לשוב, אבל הכלב היה עסוק מדי בחקירת הבית שכלל לא שמע לו, כמו בדרך כלל.
נטלי חזרה להביט בבחור הצעיר שעמד בפתח הכניסה. שיערו היה חום והוא היה מפוזר במקצת. עיניו היו אדומות וזוג ניבים בצבץ בין שיניו.
"מי אתה?" היא שאלה בבלבול.
"אני, אה, נשלחתי על ידי המועצה," הבחור גמגם והסמיק בביישנות. "אני העוזר החדש של המלך."