עד מחר…עוד מעט

תלכי,מה יש לך כבר להפסיד?
אמא לוחצת…אז הסכמתי.
טיול לקברי צדיקים.

נוסעים צפונה,50 נשים.
כל אחת עם מטרה אחרת לסיור התפילות הזו
זו מבקשת בריאות לבה החולה, זו מבקשת למצוא את החצי שלה
אחרת מתפללת לפרנסה,חברתה לשלום בית

אני רוצה ילד.

תחנה ראשונה,קבר הארי הקדוש בצפת.
אני מגיעה עם כל השאר לציון הקבר והאוירה מרטיטה
הנשים שופכות את כאבן,את ליבן
הדמעות ניגרות כמים מבקשות לפרוץ את שערי השמיים

ואני,מרגישה לא שייכת…
לא מצליחה להתרכז.
השפתיים לוחשות תפילה,המילים יוצאות מגרוני
אבל אני לא שם…

חוזרות לאוטובוס לתחנה הבאה- קברו של הרשבי.
מירון.

קשה להישאר אדישים למראה הנשים שזועקות ממעמקי ליבן ומקוות לישועה.
ורק אני כמו צופה מהצד
כאילו אין לי מה לבקש.
כאילו אני לא מתחילה ומסיימת כל יום בעשר השנים האחרונות בתחינה אחת:
להפוך לאמא.

באוטובוס מתחילה ספונטנית שירה שקטה
"תהא השעה הזו…שעת רחמים…"
אין עין יבשה.
חוץ מעיני שלי…

מה קורה לי???

תחנה אחר תחנה,אני מנסה להוציא את הזעקה הזו:
תן לי ריבונו של עולם,תן לי להפוך לאמא
וכלום…
לא מרגיש לי בבטן כלום.

אנחנו חוזרות הביתה,אני כמעט בורחת מהאוטובוס לכיוון הרכב בחניון.
רק רוצה הביתה.

אני נכנסת לאוטו,מניעה והרדיו נדלק אוטומטית.
אביתר בדיוק מגיע לפזמון:
"עד מחר… עוד מעט.. ילד רץ אלייך… מחבק אותך"

ואז הן מגיעות,הדמעות,בלי מעצורים ובלי מחסומים
אני יושבת לבד בחניון הריק ובוכה את נשמתי.
זועקת,צועקת ומתחננת.
צורחת את כל מה שלא הצלחתי להוציא כל היום,משחררת את כל הכאב

שולחת השמימה בקשה אחת,אחת ויחידה.

אני רוצה להיות אמא.