הילדה השקופה

הילדה שהשתקפה.
לילי נולדה לבנה כמו שלג,
עיניה היו שחורות וזוהרות כמו כוכבים בשמי תכלת,
ושיער, הוי, כן שערה היה כחול כצבע השמיים.
מעולם לא נראו שערות כאלה בממלכה.
לילי גדלה מהר יותר מתינוקות אחרים והיתה לילדה יפיפייה,
מכל קצווי הממלכה באו אנשים לצפות בה, רצו לראות את היופי הנדיר הזה,
יופי שאין כמוהו ביקום, כי מי שמע על עיני כוכבים ושערות רקיע?
לילי היתה מודעת מאד ליופייה ולאט לאט היא התחילה גם להיות מודעת לשונותה,
כי מה פתאום אנשים רוצים לראות רק אותה כל הזמן ולא את האחיות שלה למשל?
היא לא יכלה כבר לטייל או לשחק בגן, כי מאות עיניים היו מציצות בה מכל מקום.
ואז יום אחד החליטה לילי שהיתה כבר בת חמש שהיא לא יוצאת לגן יותר,"
נמאס לי שכולם מסתכלים עלי,מה אני חיה בכלוב?"
"הגן יבוא אלי", כך פסקה. מיד החדר שלה נתמלא פרחים ועצים ננסיים ועליהם היו תלויים פנסים צבעוניים, וכך היתה לילי הקטנה סגורה לבד בחדרה הגדול שהפך לגן.
לפעמים היו נכנסות אחיותיה לשחק עימה, אבל לרוב היתה לבד,רק האומנת נשארה איתה תמיד.
יום אחד היא ביקשה שיתקינו על אחד הקירות מראה גדולה שתוכל לראות את עצמה .
תוך שעה היתה כבר מראה גדולה על כל הקיר , כל יום היתה לילי מביטה על עצמה במראה, למה אני שונה? למה אני אחרת,? שאלה את האומנת, וזו ענתה כשעצב בליבה כי את הכי יפה, את מיוחדת .
אני לא רוצה להיות מיוחדת, אני רוצה להיות כמו כולם, אני רוצה לצבוע את השיער שלא יהיה כחול אלה שחור. צערה נצבע והיא לשחור משחור, לילי היתה מאושרת,
אבל רק לילה אחד, כי בבוקר התעוררה שוב לשיער כחול, איך זה יכול להיות שאלה שוב. אני לא יודעת, ענתה האומנת בכאב, כאב על הילדה הבודדה והעצובה,
השונה והאחרת.
ילדתי אמרה לה האומנת, בואי נזמין לך כובע יפה והוא יכסה לך את השיער.
טוב ,הסכימה לילי ועוד באותו היום הגיעו כובעים ,כולם יפים ,אך אוי ,כולם שקופים.
איך זה?ביקשתי כובעים בצבעים ולמה קיבלתי שקופים?
משהו כאן לא היה מובן לא ברור.
את יודעת מה,לילי, בואי נתפור יחד, אני ואת, כובעים , איזה צבע את רוצה?
אדום, ירוק צהוב וכתום, טוב,אמרה האומנת ומיד הזמינה בדים, חוטים ומחטים
ועוד מיני חרוזים ועיטורים.
כל היום ישבו לילי והאומנת, גזרו, תפרו וקישטו כובעים ומתחת ידיהן יצאו ממש יצירות אומנות. .
לילי היתה מאושרת. אחה"צ החליטה לילי להתהדר בכובע האדום החדש ולצאת לטיול קצר בגן, שמה את הכובע על הראש, הביטה במראה ואז..
פרצה צעקה מפיה-לא, לא,,מה לא? האומנת רצה אליה לראות מה קרה,
הכובע שקוף,הוא כבר לא אדום, הורידה ושמה את הירוק, הכתום, הצהוב,
כולם הפכו לשקופים רק שוליים דקים מסביב נשאר מהצבעים.
לילי ישבה ובכתה,היא היתה כל כך אומללה ואז היא פלטה כמעט ללא קול- הלווי, הלוואי גם אני אהיה שקופה, נמאס לי מהחיים האלה.
אותו יום לילי כבר לא יצאה מהחדר ,גם לא בימים האחרים.
למחרת בבוקר קמה לילי , התלבשה ובדרכה לארוחת הבוקר הביטה כהרגלה במראה
ואז היא ראתה שהיא הופכת לשקופה, נני,נני, היא קראה לאומנת, אני נעשית שקופה,
יופי לי, עכשיו אוכל לצאת החוצה ואף אחד לא יראה אותי ולא יפריעו ויציקו לי.
כך התקיימה תפילתה של לילי ,היא הפכה לשקופה, לפעמים היא בקושי ראתה את עצמה, היא שמה על ראשה סרט זהב נוצץ ורק והוא נשאר זוהר כשמש.
כך ידעה האומנת והוריה אפוא היא.
לילי, הילדה שהשתקפה כבר לא היתה אומללה.