אקדמיית אגפנתוס: פרק שמיני

אני מרגיש כל-כך לחוץ, וזה מוזר, בגלל שאני בסך הכל הייתי צריך לפגוש את החברות שלה.
אבל מצד שני, הן יותר מרק החברות שלה, היה לי ברור מהרגע הראשון בו היא דיברה עליהן, שהן יותר כמו המשפחה שלה, ואני מניח שאני מפחד שאם הן לא יאהבו אותי, היא תפסיק להיפגש איתי, ואם לומר את האמת, אני ממש מפחד שזה יקרה.
"היי." היא אומרת ומחייכת אליי, אנחנו נפגשים בפתח האקמייה, אך אני לא יודע מאיפה אנחנו נמשיך עכשיו, האם אני נכנס אל תוך האקדמיה, או שאנחנו ממשיכים לאנשהו, או שאולי הכל התבטל ובסוף אני פשוט אוכל לבלות איתה עוד זמן.
"אתה זוכר את בית הקפה שנפגשנו בו בפעם הראשונה אחרי הנשף?" היא שואלת לפתע, ואני מהנהן, לא בטוח שאני יכול לדבר בכלל.
"אז קדימה," היא אומרת ומתיישבת על ידי בתוך המכונית."הן יפגשו אותנו שם." היא אומרת ומחייכת אליי, נראה שהיא ממש התרגשה מזה, אולי היא הייתה בטוחה שהן יאהבו אותי, או שהיא פשוט חשבה שאני אהיה בדיחה נפלאה למאוחר יותר.
אני לא יכולה שלא לשים לב לשתיקה בינינו,היא לא מהסוג הלא נעים, אך משהו בה פשוט לא בסדר, לא מזמן, יכולנו לדבר במשך שעות, לדבר על הכל, אבל משהו השתנה בינינו, אני חושב שדחפתי אותה להכיר את אימי ולקשר רציני מוקדם מידי והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה, שנינו לא בטוחים איך לעשות זאת.
אני רוצה לומר לה משהו, בשביל לנסות ולעבור את המכשול הזה, הקיר שבנינו בלי לשים לב, אך היא לאשמה לה אליי, היא עסוקה בניפנוף לשני בחורים על אופנועיים.
אם לומר לכם את האמת, תמיד רציתי להיות קקצת כמו שני הבחורים ההם, הייתי רוצה לנסוע על אופנוע ולמשוך מבטים של נערה יפה כל-כך, הייתי רוצה לגרום לה לנפנף לי מול החבר שלה, הייתי רוצה להיות מגניב מספיק בשביל שהיא תרצה לעלות על האופנוע שלי ולנסוע משם איתי, בלי שאלות ובלי כלום, פשוט להיעלם ביחד.
"את מכירה אותם?" אני שואל בסופו של דבר, פשוט בשביל לגרום לה לחזור להתמקד בי, אני לא יכול להסביר לכם כמה זה כאב לי שהיא הסתכלה על מישהו אחר ככה, אני לא רוצה להיות בן-זוג מהסוג הקנאי, אבל אני לא יכול שלא להודות שזה משגע אותי.
"כן," היא אומרת אליי, ומחייכת, לא מבינה שהיא עשתה משהו לא בסדר." אחד מהם מכר לי את האופנוע הראשון שלי." היא אומרת, ואני חייב להודות שהייתי מופתע, היא לא נראית לי כמו נערה שתרכב על אופנוע, היא הייתה שברירית מידי, קלה מידי, הרוח הייתה עשויה לחטוף אותה ברגע מגב האופנוע והיא הייתה עלולה להיפצע.
"הגענו." אני אומר בסופו של דבר, אני אומר זאת פשוט בגלל שאני לא יודע מה עוד אוכל להגיד לה בשלב הזה.
זה היה מוזר, אני ביליתי איתה כמעט כל יום בשלוש שבועות האחרונים, ולמרות שדיברנו במשך שעות, נראה שאני עדיין לא מכיר אותה, לא אותה האמיתית לפחות, אני לא יודע מה התחביבים שלה, או מה האוכל האהוב עליה, אם לומר את האמת, אני לא בטוח שאני יודע אם יש לה אחים בכלל.
היא יוצאת מהמכונית בלי לומר לי דבר, ולמרות שאני פוחד לרגע שאמרתי או עשיתי משהו לא נכון והיא כועסת עליי, אך אני מבין לאחר רגע, שהיא פשוט רצה אל עבר החברות שלה.
"נחמד לפגוש אתכן." אני אומר, ודואג להדגיש את מבטאי,מדגיש את צליל הכסף הישן בו, מראה להן שבדיוק כמוהן, אני בן של מישהו חשוב, שאני לא פחו טוב מאף אחת מהן, אך לצערי, זה עשה בדיוק את הדבר ההפוך.
"חשבתי שאמרת שהוא בחור נחמד." אחת מהן אמרה, היה לה שיער בגוון חול, לא, אני מצטער, לא בדיוק חול, הוא היה כמעט זהוב במין צורה חולית כזו, הוא נראה כל-כך מדהים שהוא כמעט נראה רגיל.
"הוא כן," שרלוט עומדת לצידי ומגבה אותי."אבל הוא לא יכול שלא להראות קצת שרירים." לא הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, אך זה גרם לאחרות לצחוק והרגיע מעט את האווירה.
נראה שהיה להן משהו נגד בחורים באותו מעמד בערך כמו שלהן, הן כנראה העדיפו בחורים זרים עם מבטאים לא מוכרים ויותר כסף משהן ראו אי-פעם, ותאמינו לי, אלו יהיו צריכים להיות סכומי עתק, בגלל שהן ראו יותר כסף מרוב האנשים בעולם.
"כדי שניכנס." אומרת לפתע זו עם השיער הגי'ינג'י, אני חושב שקוראים לה אמה או אריקה או משהו בסגנון, היא מביטה בשמיים וברגע שהיא אומרת את המשפט ההוא, גשם מתחיל לרדת ואנחנו מוצאים את עצמנו רצים אל תוך הקפה.
"אז, איך זה ללמוד במקום כמו אגפנתוס?" אני שואל, באמת מעוניין לדעת איך זה, מעולם לא למדתי במקום כמו זה, הוריי תמיד דאגו לי למורים פרטיים, אומרים שמה שהולך בבתי הספר זה דבר נורא, יותר מידי תלמידים, לא מספיק מורים, ועוד כול מיני דברים בסגנון הזה שמעולם לא הקשבתי להם.
"כמו ללמוד בבית משוגעים." אומרת שרלוט בזמן שהיא מעיינת בתפריט, אני חושב שהיא עושה זאת בגלל שהיא רוצה להתחמק ממבטי ולא בגלל שהיא רוצה להזמין משהו.
"חשבתי שזה אמור להיות אחד מבתי הספר הטובים ביותר בעולם." אני אומר מופתע, לא בטוח בדיוק איך להבין את דבריה, איך להשיב עליהם.
"ברור שזה אחד מבתי הספר הכי טובים בעולם,"אחת הנערות אמרה, ואני חייב להודות שאם לא היה לה השיער הסגול הזזה, הייתי עשוי לפספס אותה."הדבר היחיד שבית הספר הזה טוב בו, הוא יצירת סדיסטים עם נימוסים תה מושלמים." כל הנערות צחקו למשמע הערתה, ואני חייב להניח שזו מין בדיחה פנימית שלהן, בדיוק כמו כל דבר אחר שנאמר עד עכשיו.
אני חושב שזו הדרך שלהן להפריד ביני ובין שרלוט, להראות כי אנחנו שונים מידי, להראות לי שאני לא חלק מהן ובגלל זה אין לי מה לחפש פה, ובכלל לחפש עם אחת מהן, הן ניסו לגרום לי לברוח, ולמרות שאני לא רוצה להודות בזה, אני חייב לומר שהם מתחילות להערער אותי ואת הקשר שלי עם שרלוט.