המסע להצלת ימי הביניים – פרק שני – חי מרלין!

עיניהם של קאי, דילן ואליסון נפתחו, קרן אור גנובה סינוורה אותם עד כדי מצב של פקיחת עיניים לרווחה. זה בוקר, חשבו שלושתיהם.
דילן הביט ימין ושמאל, קפא במיטת העץ הלא נוחה, ממש עשויה עץ קשיח, לא מוצעת. רק שמיכה וכרית מצמר מודבק. הוא לא הוציא מילה.
הוא ראה שהוא בתוך בקתת עץ ישנה, שלושה חדרים לפחות, מחוברים אחד לשני, בלי דלת.
קאי ישן לצידו, לא אותה מיטה, אבל מיטה שנראית אותו דבר. קאי לא פתח את עיניו, הוא סירב. לצד קאי, שוב, לא באותה מיטה, ישנה אליסון, וגם לא פתחה את עיניה.
שידה קטנה, עם עיטורים מסולסלים, מאובקת למדי ובעלת מגירה אחת עמדה בקצה החדר, ומסגרת שנתנה לאור להיכנס, בלי זכוכית או וילון, הייתה בצידה של אליסון. דילן הזדקף לאט לאט, ובשקט רגליו הקרות נגעו ברצפת העץ המלוכלכת. הוא ראה שלבוש בבגדי איכרים, בלויים וקרועים למחצה.
"מה לעזאזל? " לחש דילן לעצמו ברוגז, אי ידיעה מעצבנת איפה הוא .
הוא עבר בין שלושת החדרים ויצא החוצה, לחמסין על הבוקר. הציפורים צייצו יותר מכרגיל, רוח קלה נשבה בין עצי הדקל הרבים שהיו בחלקת האדמה היבשה.
"לחם וחלב! רק ב-5 פרוטות! אסור לפספס! " צעק איכר, לבוש בגדים בלויים ודהויים, קרועים מעט. הוא סחב עגלת עץ גדולה, הנושאת גלוני חלב מעץ ולחם יבש, מלא כתמים אדומים ומגעילים, עובש ברמה הגבוהה ביותר.
דילן התמתח, סגר את עיניו למשך עשר שניות, כדי לראות שהוא לא מדמיין או עדיין חולם, וחזר לבקתה.
הוא ראה שאליסון קמה, אבל קאי עדיין ישן. הם הרגישו באותו הגיל, עדיין בני 16, עדיין עם אותו מראה. לא אותם בגדים, וממש לא באותו מקום, והכי בטוח, לא באותה שנה.
אליסון התמתחה ופיהקה פעם אחת, הסביבה שקמה בה הרגישה לא מוכרת, אבל באיזשהו מובן, כאילו גדלה פה כל חייה.
"אז, שחכתי לשאול," חייכה אליסון אל דילן, כאילו הוא יודע את התשובה לשאלה שהיא עומדת לשאול. "איפה אנחנו?"
"אני מניח שבכפר, אבל אני לא יודע 'מתי' אנחנו,"
"איך הגענו לכאן?"
"הדבר האחרון שאני זוכר זה שהמסך במרתף של בית הספר שאב אותנו, וזהו."
"זה ממש מועיל," אמרה אליסון, בציניות. "מה נעשה עכשיו?"
"בואי נצא החוצה," הציע דילן. הרעיון שלו לא מצא חן בעיני אליסון.
"למה שנצא? אולי בתקופה הזו אנחנו מבוקשים?"
"יצאתי החוצה ולא זיהו אותי,"
"אף אחד לא הסתכל עליך, טיפש, הלכת לעשרים שניות וחזרת."
"טוב, אז נצא החוצה?"
"אתה יודע מה? – אני אצא, כדי להוכיח שאני צודקת. אם תופסים אותי, באותו רגע, אל תצא. ואל תבוא, זו לא תהיה נסיכה שתקבע את גזר דיני, זה יהיה מלך. או נסיך, זה יותר הגיוני. אז אני אשכנע אותו שאשתחרר, אל תבואו בשום אופן, הבנת?"
"כן, המפקדת." מצדיע דילן, אליסון מגלגלת עיניים ויוצאת.
אביר, בעל מגן שעליו מצויר סמל דרקון אדום, לבוש לוח מתכת מעל תלבושת כבדה של שרשראות מתכת כבדות וצמודות אחת לשניה, מכוסה זקן שחור אך לא רב, תופס בידה הימנית של אליסון ונוהם:
"מה את עושה?"
"מה עשיתי?"
"למה יצאת?"
"אסור לי?"
"אסור לך לצאת, את במעצר, את והחברים שלך!"
"קאי ודילן? מה עשינו בדיוק?"
"גנבתם 600 מטבעות זהב מהדוכסית מרטוול!" הוא שאג בעוצמה, כאילו היא מישהי יקרה לליבו.
"יורשה לשאול לגילה של הדוכסית?" שאלה אליסון, מקווה שזו מישהי בגילה .
"היא מבוגרת ממך ב-8 עשורים, איכרית. לא מכובד לשאול גברת לגילה! לא ידעת זאת, איכרית?" על פניו של האביר עולה חיוך מלגלג ומתנשא. הוא משך את אליסון בידה השמאלית לכיוון צפונה .
"רגע, לא אתנגד, רק תגיד לי למי ולאן אתה לוקח אותי."
"לארמון. לנסיך ארתור."
אז התחילה אליסון להבין שהיא בתקופה שעוד המלך ארתור היה נסיך, אבל היא לא הבינה איך ולמה הגיעו היא וחבריה דווקא לתקופה הזו.
בעוד שאליסון נלקחה לארמון, השעה הייתה 9:30, לפי שעון היד של קאי (דילן והוא לא הבינו איך הוא עדיין עובד), וקאי ודילן לא יצאו החוצה, כי ידעו שמשהו פה מסריח, אליסון עדיין לא חזרה.
"קאי, מתי אלי תחזור?" שאל דילן בחוסר סבלנות, בדאגה.
"ממתי אתה כל כך דואג לה? היא בטח נתפסה בעוון שוד או משהו, אבל אני בטוח שהיא תשתחרר. היא משכנעת מעולה, "
"חוץ מזה, מה – "
נשמעה דפיקה חלושה על הדלת. שלוש פעמים, ואז קאי פתח אותה.
הופיע ממולו איש זקן מאוד, בעל זקן לבן, ארוך ונקי, שיער חלק לגמרי וארוך, לבוש גלימה סגולה, במותנו הימנית מקל עץ שחור ודי קצר. אפו היה מחודד, כך גם תווי פניו, ושפתיו היו סדוקות וצרות.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא לחש. קאי לא התנגד, ופתח את הדלת לרווחה.
הזקן נכנס פנימה, לבקתה הצנועה, וקאי סוגר את הדלת.
"ומי אתה?" שאל דילן, והוביל את הזקן ואת קאי אל המטבח הקטן, בעל ארבעה כיסאות.
"שמי הוא מרלין. אני לטובתכם, דילן, אל פחד. אבל אתם צריכים לדאוג, האמת, " התיישב הזקן בהיאנחות.
"איך אתה מכיר אותי?"
"נסעתי אליכם לפני 14 שנה. "
"אליכם?"
"לטנסי, שם נולדתם. אבל כל אחד מכם, בנפרד עם הוריו, עבר לאוהיו. אני דיברתי עם ההורים שלכם, והסברתי להם שאתם הנבחרים הראשיים. "
"ה-מה?"
"הנבחרים שצריכים לשנות את הסיפור של הנסיך ארתור, מכל הבחינות."
"מה, את כל המיתוס?"
"א' – זה ממש לא מיתוס. וב' – היכן אליסון?"
"איפה היא באמת?" שאל דילן.
"צריך לצאת ולחפש אותה – "
"לא, היא אמרה שלא משנה מה, לא נצא לחפש אותה," אמר דילן בתוקפנות. הוא ידע שמשהו טוב יצא מאמרתו.
"היא לא חזרה כבר שלוש שעות, ובטח שהיא לא מצטיינת בחרב!"
"קאי," התפרץ מרלין לדבריו. "אם אליסון אמרה לכם במפורשות לא לחפשה אז אל. אני אברר מה קורה איתה, אבל קודם, אנחנו צריכים לדבר. על הכל."