המסע להצלת ימי הביניים – פרק ראשון – המרתף ודיבורים נוספים

"דילן סטיוארט? אליסון ג'ונס? קאי ווילסון?"
"כן, אלה אנחנו." ענה הנער בעל השיער החום בהיר והעיניים בצבע טורקיז, הלא זה דילן.
לצידו ישב קאי, חברו הטוב ביותר, בעל שיער שחור ומבולגן ועיניים חומות ובהירות, ממש יפות. אפשר לבהות בהן שעות.
למרות ששמו קצת לא רגיל, עיניו רגילות, ולא צרות, כמו ששמו מעיד. לצד קאי ישבה אליסון.
שערה בלונדיני חלק שגולש מעבר לכתפיה, די ארוך, עור שנהב, עצמות לחיים גבוהות ועיניים כחולות.
"באתם לחדר המנהל? " שאלה המזכירה בקולה הצפצפני והמרגיז שאלה מטופשת, הרי מה הם עושים בחדר ההמתנה אם לא מחכים למנהל?
"כן, גברת דאף. " התרגזה מעט אליסון מן השאלה המטופשת הזו. אם כי לא הראתה סימן לכך כשדיברה.
"טוב, תיכנסו. אבל מהר, למנהל יש עוד הרבה סידורים לעשות. אתם נכנסים?" שאלה בחוסר סבלנות.
דילן, אליסון וקאי קמו במהירות מהכיסאות הלבנים והקרירים מעץ, דפקו בדלת ומבלי שציפו לתשובה שלא הגיעה, הם נכנסו וסגרו את הדלת.
"דילן, אליסון, קאי, במה אני יכול לעזור לכם?" עמד מולם גבר כבן 40 לפחות, עטוי זיפים לבנים, שיער לבן מועט ועיניים שחורות כמו החליפה והמכנס שהוא לבש.
"אדון קולסון," ישבו דילן, אליסון וקאי בשלושה הכיסאות שהיו בצד השני של השולחן, כאילו נועדו לשלושתיהם. "אנחנו צריכים מקום לעשות בו חזרות, ללהקה שלנו."
"ללהקה של בית הספר, העלמה ג'ונס," תיקן אותה המנהל, שחשב שהחבורה כפוית טובה, שהיא בכלל העלתה את הרעיון לפני חודש, בהתחלת שנת הלימודים, שתהיה להקה שתנגן שירים באירועים עצובים ושמחים למיניהם.
"נסח את זה באיזה אופן שאתה רוצה, אדוני. אנחנו צריכים מקום לחזרות ומהר!" נלחץ קאי שישב בין אליסון לדילן, מנסה לשכנע את קולסון בעזרת נתינת רחמים ומהר.
"קאי, לצערי אין לי שום מקום."
"חייב להיות, אדון קולסון, בבקשה." התחנן דילן.
לדילן, אליסון וקאי הייתה להקה נהדרת. די נהדרת, טובה פלוס. הם אוהבים מוזיקה, בייחוד של הביטלס וגם קצת פופ של ימינו, הם פשוט 'מתים' על זה.
"יש משהו. אתם לא תאהבו. חדר לא משומש. שתי אפשרויות."
"מה הן שתי האפשרויות?"
"חדר מדעים זה בסדר?"
"לא!" קראו בהכרזה קאי, דילן ואליסון ביחד. "יש שם ריח מאוד מסריח, של נבלה. "
"יש את המרתף…" המנהל ניסה להוריד אותם מהרעיון של חזרות בבית הספר. לידיעתכם, למרתף יש מוניטין גרוע. השמועות מספרות שהמרתף רדוף רוחות, מהילדים שלפני עשרות שנים התאמנו שם להצגה הנקראת 'ארתור בימי הביניים', אבל כל ההפקה והתאורה התרסקה עליהם וכולם מתו בבת אחת. כמובן שזה לא נכון, אבל כולם מעדיפים להאמין באמונות תפלות ובשמועות מאשר להאמין באמת עצמה.
"לא נראלי," ענה קאי במהרה, חשש קטן בער בליבו כאש מתפרצת בהר געש. שני ניגודים שונים אך משלימים אחד את השני.
"למה לא, קאי? זו סתם אמונה תפלה, שמועה! שמועה תביא להתפרקות הלהקה?" רגזה אליסון, היא שונאת אמונות תפלות, ולא בוטחת בשמועות.
"אני לא מתאמן בתופים במרתף, אלי! זו לא סתם שמועה, זה קרה באמת!"
"קאי, אל תתבכיין. המנהל קולסון, ניקח את המרתף לחזרות." קבע דילן בקרירות, התעלם מקאי הבכיין ככל האפשר.
"אתה בטוח, נערי? זה קבוע לכל שנות התיכון, דילן."
"דילן, תתחשב גם בי!" רגז קאי, יש לו סיבה, כן?
"לא, זה לא נקרא להתחשב בך. זה נקרא להתחשב באמונות התפלות שאתה מאמין בהן!"
"חבר'ה, תנהלו את השיחה הזו מחוץ לחדר. לקחתם כבר את המרתף. אין מה לעשות. אי אפשר להתחרט!" צעק המנהל בקול וסילק את החבורה מחדרו.
"אה," פתח המנהל את הדלת, כדי להודיע להם עוד משהו ולטרוק להם בפרצוף. "אתם מתחילים עכשיו. יש שם כלים, ולגברת דאף יש את האישור שמותר לכם להפסיד שיעורים. רק שלושה שיעורים, לא יותר, מובן?" הוא לא ציפה לתשובה וישר טרק את הדלת.
"אני לא סובלת אותו. " הכריזה אליסון בלחש.
"גם אני לא, אלי. חכו כאן, אני הולך להביא את האישור."
דילן הלך לחדר המזכירה שנמצא בחדר הסמוך, ותוך דקות ספורות חזר עם האישור בידו.
"מהר חזרת," גלגל קאי את עיניו. "אני רוצה להתחיל את החזרה מאוחר,"
"לא, מצטער, בפתק כתוב שחייבים להתחיל עכשיו, ממש מיד."
"מה, ברגע זה?" שאלה אליסון בפליאה, צועדת במסדרון בין קאי, שהיה מימינה, לבין דילן, שהיה משמאלה.
"כן, ממש עכשיו. מעניין מה כל כך דחוף לו שנתחיל עכשיו, הטקס של מנהל בית הספר הקודם שנדרס מתחיל רק עוד חודש, רק אז החזרות מתחילות." פיהק קאי, ודילן ואליסון כבר ירדו למרתף דרך גרם מדרגות ארוך שנמצא משמאל לחדר ההמתנה.
"איכס, מה זה הריח הזה?" נהם דילן, בהשתעלות לא נפסקת. קאי, הוא ואליסון הגיעו לחדר סגור, בלי חלונות, מאובק לגמרי. הרצפה הייתה מלאת אבק, והקירות היו מלאים קורי עכביש ישנים. החדר היה מסריח, ריח של… מוות.
אליסון פתחה את המתג של האור, להאיר את החדר החשוך והאפל. היו מולה שלושה כלים: תופים כחולים ומבריקים, גיטרה חשמלית, אדומה ומבריקה ופסנתר.
"טוב, נתחיל?"
"כן. אתה בא, קאי?" שאלה אליסון את קאי פעור הפה, בוהה לקצה החדר.
"חבר'ה, אתם רואים את זה?"
"רואים מה? " שאל דילן והסתכל על קאי בהבעה חוששת.
"תסתכלו לשם רגע," הצביע קאי על קצה החדר.
זה היה קטן. קרן אור קטנה, מתוחה כמו חבל דק למלכודת, ממש בסופו של החדר.
"מה זה?"
"אני חושב שכדאי שנלך," פחד קאי.
"אל תשתפן, קאי. בואו נראה מה זה. רק רגע, אתה פוחד?" גיחכה אליסון בלחש.
"לא, פשוט יש לזה צורה של צרות, אלי. בואו נלך, בבקשה."
"אלי, את באה?" הביט דילן על קרן האור, מסתקרן ומשתוקק לנגוע בה, לראות מה יקרה.
"קאי, אם אתה מפחד, פשוט תישאר כאן," חייכה אליסון. קאי הסתכל אחורה, והחדר התכסה ערפל. הוא רצה לצאת אבל משהו חסם אותו, כמו קיר בלתי נראה. קיר חלק ולא נראה לעין.
"טוב, אני לא יכול לצאת, כנראה, אז חכו לי." הם כבר התחילו ללכת לקצה החדר, והגיעו למקום שממנו נבעה קרן האור.
"מי מתנדב לגעת?" שאל קאי, פחדן לראשונה.
"לא אני," מיהרה אליסון להגיד.
"אז אני. למה אני תמיד מסתכן?" התלונן דילן, חושב שזה המשפט האחרון שיגיד. הוא נגע בקרן האור, ולפתע היא פשוט נעשתה ככיסוי לקיר, עוד צבע.
"אני הולך." נהם קאי, אפילו שידע שזה בלתי אפשרי.
"בוא הנה, קאי, חתיכת מתבכ – " צפצוף קטע את אליסון, צפצוף רם וקטוע. קצר מאוד.
"אני הולכת עם קאי," אמרה אליסון בהחלטיות.
"טוב," חייך דילן, בהתפעלות למראה עיניו. "אני לא הולך."
"טוב, אז קאי ואני הולכים, נכון קאי?" שאלה אליסון, והמסך שהיה על הקיר התחיל לזהור, ובין רגע קאי, אליסון ודילן נסחפו אל המסך, והוא, כמו שער למימד אחר, הכניס אותם.