חצות(סיפור ערפדים)- פרק רביעי ;)

פרק רביעי-

"וזה החדר שלך," מדם וורד חזרה זמן מה לאחר שהפקירה אותי בחדר האוכל, היא התנצלה ומיהרה לשנות את הנושא בכך שתראה לי איכן אני אמורה לישון. תוך זמן קצר כבר צעדנו שניינו במסדרונות עתיקים ומקפיאי דם של הטירה הישנה. הסיור המקוצר נמשך לא יותר מעשר דקות שבתומן פתחה מדם וורד דלת עץ והציגיה בפני חדר קטנטן ובתוכו מיטה, שידת מגירות ותיבת עץ. על הקיר מול הדלת היה חלון ודרכו חדר לחדר אור ירח כסוף, מעל התיבה היה מקל ארוך ועליו היו כמה קולבים. "נכון שהוא נפלא?" שאלה המדם כשהחיוך לא מש מפניה.
לא ידעתי מה לומר, החדר אפילו לא התקרב לבסדר ובנוסף הרגשתי גל של עייפות מכה בי.
"אני… אני יכולה ללכת לישון עכשיו?" שאלתי מנומנמת.
פניה של מדם וורד שיקפו הבנה. " מובן," היא חייכה. "אבל חשוב שתדעי, המצב כאן די דומה לאוניברסיטה, מתקיימים כאן שיעורים ואת לא חייבת להיכנס לכולם אבל זה בהחלט מומלץ. ישנם שיעורי בוקר, אחר צהריים ולילה, שעות הערב הם חופשיות לכולם ויש גם ארוחה משותפת." היא אמרה במהירות ובלי לנשום.
למרות שלא ממש הבנתי את דבריה הנהנתי, פשוט לא יכולתי לראות אותה יותר, או לשמוע אותה מדברת על המקום הזה.
הכל פה היה מוזר מידי ואני קיוותי שעם אלך לישון הכל יהיה בסדר שאתעורר.
מדם וורד חייכה עוד חיוך אחרון והניחה לי לנפשי.
ברגע שנכנסתי אל החדר וסגרתי את הדלת הרגשתי טוב יותר.
הייתי לבדי, בדיוק כמו פעם.
פתחתי את אחת מהמגירות בשידת הליחה ומצאתי שם כמה בגדים נקיים שהיו מגוחכים למדי אבל יכלו להתאים כביגדי שינה.
לבשתי אותם וקרסתי על המיטה שהייתה מוצעת במצעים פירחוניים קיטשים.
מהרגע הזה הכל התחיל להיות מעורפל וידעתי שבתוך דקות אני ארדם.

פתיתי שלג נפלו ברקות על האדמה, אני הבטתי דרך החלון, מתרגשת, ופסרתי את הפתיתים שנשרו.
"מתי נוכל לצאת החוצה?" שאלתי את אימי בהתרגשות, היא ישבה על כיסא נדנדה מיושן וסרגה זוג גרביים כחולים וקטנים מצמר כשבכל כמה זמן היא משפשפת בחיבה את ביטנה התפוחה.
"כשאבא יבוא, מותק, את יודעת שאני לא יכולה לשחק איתך בשלג ככה." היא חייכה.
השבתי בחיוך ורצתי לחבק אותה.
"כשאחותי תוולד אני והיא נשחק יחד בשלג נכון? אני יראה לה איך עושים כל דבר וככה היא תיהיה חכמה כמוני, נכון אמא?" שאלתי במהירות ובהתרגשות. אימי צחקה, היא נשקה לי על המצח וחזרה למלכת הסריגה.
"מובן שתלמדי אותה, את באמת כל כך חכמה, גאיה." היא צחקקה שוב בזמן שדלת הבית נפתחה בפרעות.
אבי פרץ פנימה ונראה מבועת.
"מהר! מחוף לבית!" הוא אמר מתנשף, הניבים שלו היו שלופים והוא הזיעה.
אימי לא התווכחה היא הבין את הרמז, אחזה בי ויצאה במהירות מהבית אחרי אבי.
המכונית האדומה של אבי החנתה בחוץ והמנוע שלה היה דולק, לאחר שנכנסנו כולנו אבי ניווט את המכונית אל הכביש הראשי.
רק כאשר היינו בעיצומו של פקק אימי העזה לשאול מה קורה.
אבי ענה לה אבל שניהם דיברו בשפה שלא הבנתי.
לאחר זמן מה של נסיעה ממושחת בשתיקה הפקק נגמר ואבי ניווט את המכונית אל תוך העיר הסמוכה, שם הוא אחז בידה של אימי ונישק אותה בלהט. דמעות עלו בעיניה של אימי ואני סוף סוף הבנתי מה קורה.
אבא החנה את המכונית בחניון ישן ומרוחק ואז השאיר אותנו שם.
מאותו היום לא ראיתי עד את אבי.

התעוררתי לתוך דממת החדר, עיניי היו לחות ופני דביקות מדמעות, ידעתי שזה עד אחד מהסיוטים על עברי שגורמים לי לבקות מתוך שינה.
התיישבתי במיטתי והבטתי סבביב. הכל נראה בדיוק כמו שנראה לפני שהלחתי לישון.
בחוץ השמיים היו ורודים עם פס אפור במרחק.
התרוממתי מהמיטה והבטתי אל מעבר לחלון, בחוץ לא היה דבר פרט לעצים, שלל עצום של עצים שונים שמעולם לא ראיתי.
הלכתי אל המגירות בשידה ולקחתי מתוכם את הדברים הסבירים ביותר שיכולתי למצוא.
לבשתי חצאית בד כחולה וחולצה לבנה, פשוט יותר מזה לא יכולתי למצוא במגירות האלה.
לאחר מכאן פתחתי את הדלת אל מסדרון ארוך ועתיק מלא דלתות דומות, לא ידעתי מה אני הולכת לגלות ברגע שאצא דרך הדלת אבל הייתי חייבת לצאת, לצאת ולגמור כבר עם השטות הזו.