lost- פרק 9

טוב, אז החלטתי שהסיפור יהיה בסוף משני נקודות מבט, של הדמויות הראשיות: דיאן וריאל. הפרק הזה יהיה על ריאל, כי התגעגעתי אליו מאוד.
אני מקווה שתאהבו את זה, אני חושבת שזה יוסיף לסיפור מאוד.
הפרק מוקדש ליובלה, שחוזרת היום מהגדנע שלה, מקווה שנהנת יפה שלי♥

נקודת מבט ריאל:
נכנסתי לתוך חדר ההלבשה, עוד משחק, עוד אימון, עוד דקה ועוד יום שעובר לו כלא היה. היא לא כאן.
לפני השבוע הייתי נכנס והבית היה מלא אור, צחקוקים שלה מהטלויזיה, בכי שלה על הגעגוע לבית שלה, הרצון שהיא תמיד רצתה חברה ועכשיו, הבית חשוך וקר. אפילו אני, שונא את הבית שלי כרגע. אני עושה הכל כדי לא להיות בו, כדי לא לחשוב.
"מה אחי?" זוהר שאל והניח את ידו, הוא ורוני לא עזבו לשניה, רוני פגשה אותה כמה פעמים אבל לא נתנה לי לבוא. היא אמרה שאם אני אבוא היא תברח.
"כמו בכל פעם שבדקת מאז שהיא עזבה," אמרתי בשקט והקפתי אותו, הורדתי את החולצה מעליי, אפילו החולצה נקייה, לא השתמשו או רצו איתה, היא פשוט ישבה על גופי כשאני על הספסל.
"חרא." אמרתי בפשטות ולבשתי את חולצת הטי- שרט השחורה שלי.
יצאתי מהאיצטדיון לכיון הרחוב, ברגל. התחלתי להלך יותר ברגל, הסיכוי יותר גדול שאני אפגוש אותה ברחוב, שהגורל יצליב את דרכנו שוב. שניפגש בטעות, הדבר הכי יפה.
הבטתי בכל אישה ונערה שעברו לידי, לא כדי להתחיל, לא לחפש מי יותר שווה, אלא כדי למצוא את זאת שגנבה לי את הלב ושכחה להחזיר אותו, ואילו החזירה, הוא היה מפורק.
"דיאן?" מלמלתי ורצתי לכיון אחת הנערות, היא לבשה שמלה כחולה ונעלה נעליי עקב, סובבתי אותה אליי, נערה בעלת איפור כבד הביטה בי בחיוך.
"סליחה, התבלבלתי," אמרתי וברחתי ממנה.

"את חסרה לי מידי." אמרתי כשנכנסתי לחדרי, נשכבתי על המיטה וחיכיתי ללילה, להשתכר ולישון עד הבוקר. להשתכר כדי לא לחשוב.

"אחי, זה לא עובד ככה," זוהר אמר ולקח את בקבוק הוודקה מידי, משכתי בידיי והוצאתי בקבוקון אפור של טקילה. פתחתי את הפקק הקטן והנחתי על שפתיי, המשקה נזל בגרוני, שרף אותו והתוצאה מזה לבסוף,שיכרון וללא מחשבות עליה.
"גם זה לא עובד ככה, ריאל. די!" הוא צעק ולקח את הטקילה, קמתי מהספה, מתנודד מצד לצד, מנסה לקחת ממנו את הטקילה. הוא שומר על האלכוהול ומכניס אותי לחדר לבן, הכיור היה בצד ימין ומאחורי וילון של פילון. חדר האמבטיה.
"אני צריך אותה, תביא לי אותה ואני לא שותה יותר!" צעקתי בכל כוחי, הרמתי את ידי והנחתי על ראשי שהסתחרר במהירות, נצמדתי לקיר והתיישבתי על הריצפה. כאב לי מידי. הלב והראש.
"די!" צעקתי על עצמי ועל הכאב ראש שרק החל וגדל. הדלת נפתחה וזוהר הרים אותי מהריצפה, הכל כאב לי, כאב לא ברמה שכואב ממכה, יותר מזה. כאילו שהלב שלך נשבר לחתיכות, כאילו שלקחו אותו מתוך הגוף, הוציאו דפקו אותו עם פטיש והחזירו לי אותו. כואב עד שאתה רוצה להיכנס למיטה, לישון ולקוות שאולי מחר, זאת שמחזיקה לך בלב ודופקת בו פטיש תחזור איתו, שלם.

"ריאל, קום." זוהר אמר והדליק את האור. הכאב ראש החל להעלם כלא היה, לא שתיתי מספיק בשביל להתשכר כמו תמיד, בקושי שתיתי הפעם.
"מישהי מחכה לך למטה." זוהר אמר וכיסיתי את ראשי בעזרת השמיכה.
"תגיד לרוני שאני בסדר שתלך." אמרתי בשקט וניסיתי להירדם, החלום שלי כרגע טוב מהמציאות, בחלום שלי היא לצידי.
"אוקי, אני אגיד לדיאן ורוני ללכת." אמר ונעמד לידי בחיוך, הורדתי את השמיכה והסתכלתי עליו עד כמה שיכולתי בחושך.
"דיאן?" שאלתי והוא הנהן, היא פה.

ירדתי למטה אחרי שהתארגנתי, הלב שלי עשה סלטות מאושר אבל לאחר דקה הוא החל להיסדק מפחד. דיאן עמדה ליד הדלת ודיברה עם רוני, היא בהחלט השתנתה מעט, ידה הונחה על זרועה, כאילו הסתירה משהו, היא לבשה את אחת השמלות הכחולות הקצרות שלה, היא לא הייתה מאופרת, היא מעולם לא הייתה צריכה איפור, היא יפה כמו שהיא.
"ריאל," היא אמרה בשקט והביטה בי, התקרבתי אליה, רוני זזה מעט אחורה ולבסוף יצאה מהבית, נעמדתי מולה.
ידי הונחה על שיערה האדמוני וליטפה אותו, ידי השניה תפסה במותנייה, קירבתי אותה אלי. חיבקתי אותה. פחדתי לשחרר.
"חכה," היא אמרה והתנתקה מהחיבוק, היא הצביעה על הספה, מבקשת רשות להיכנס והנהנתי בראשי.
"זה הבית שלך," אמרתי בשקט והיא הנידה בראשה.
"זה הבית שלך, אני הייתי אורחת." היא אמרה והרגשתי את ליבי מתכווץ עוד יותר. היא לא הרגישה פה בבית, היא סבלה. היא חשבה שהיא לא שייכת.
"את חושבת שאת לא שייכת לכאן?" שאלתי בגיחוך והתקדמתי אליה. היא התיישבה על הספה והשפילה את ראשה.
"את מתנהגת הכי טבעי, את מדהימה, אני אוהב את בביטחון שלך מול נשים אחרות למרות שלמען האמת את לא מרגישה טובה מהן. הדרך בה את מתנהגת,מסתכלת עלי, היא אמיתית. ואני זקוק לך די. את לימדת אותי שיש חיים, חיים של אחרי. אחרי המשחק, אחרי האימון, אחרי ההשקות המציקות האלה, אחרי שהערב עם הברביות המפונקות האלה. גרמת לי לרצות למקום הכי חם ואוהב, אלייך לבית." אמרתי וליטפתי את פניה כשהתיישבתי. היא הנידה בראשה. הצמרמורת לא איחרה לבוא, כמו בכל פעם שגופי מרגיש אותה, אני יכול ללכת אחריה כמו עיוור.
"אני לא יכולה לעשות את זה." אמרה בשקט, התקרבתי אליה והנחתי את אגודלי על שפתייה, הדבר היחיד שרציתי. לא כמו הנשיקות החטופות שהייתי מנשק אותה כדי לקום, אלא נשיקה אמיתית, כמו שנסיכה צריכה לקבל.
"ואני לא יכול לחכות." אמרתי ונישקתי אותה ללא התראה מוקדמת.
היא פתחה את פיה מעט ולשוני חקרה את פיה, היא הניחה את ידה על לחי, קירבתי אותה אליי ממותני, לא התנתקתי ממנה לשניה אחת. אני לא מסוגל להתנתק. לוותר עליה. להיות בלעדיה. או לנשום בלעדיה.
"ריאל. צריך לדבר." היא אמרה והתנתקה ממני, עיניי היו עדיין עצומות, כמהות לעוד, מחכות לעוד.
"אני רצינית," אמרה בקול נוקשה וקמה מהספה, היא הסתובבה בסלון ושיחקה באצבעותיה.
"אני לא נשארת ריאל, אני אחזור אבל אני לא יודעת מתי." היא אמרה וליבי נשבר.
"אבל," אמרתי בניסיון להזכיר לה את הנשיקה, את הרצון שלי שהיא תשאר, את הסיבה שלה להישאר.
"מחכים לי." היא אמרה והתקדמה לדלת.
"זה הוא נכון? הוא לקח לי אותך?" שאלתי והרגשתי את ליבי נידום, לא יכולתי לנשום יותר. איבדתי אותה?
"לא," אמרה וחזרתי לנשום מעט, הרמתי את מבטי אליה,היא עמדה עם גבה אלי ופנים לדלת.
"אבל זה לא ישנה כלום." היא אמרה ויצאה מהבית.

"דיברתם?" רוני נכנסה ושאלה, הנדתי לראשי והיא התקדמה למקרר, היא הוציאה גלידת וניל גדולה ושתי כפיות מהמגרה שליד המקרר.
"אין דבר שגלידה לא יכולה לפתור." אמרה בחיוך רחב והתיישבה לידי. היא חיפשה סרט מצחיק בטלויזיה ודחפה כפית גלידה לפה.
"דוגמנית אוכלת גלידה, זה משהו חדש." אמרתי בחיוך והיא כיוונה את הכפית אליי כאיום.
"שלא ידעו על זה." אמרה והנהנתי בראשי.