התחלה חדשה – פרק ראשון

אתם יודעים איזה טיול אני הכי שונאת?
הטיול של כיתה ט', עם המורה לפסיכולוגיה, גברת בלייק. היא פשוט קרציה.
'רוצים לדבר על הרגשות שלכם? אתם חייבים לדבר על הרגשות שלכם! על מה אני מקבלת משכורת, לעזאזל?'
ואתם יודעים לאן אנחנו יוצאים?
לבית אייכן. בית משוגעים.
סליחה, מוסד לבריאות הנפש. כן, כן, אף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת לשם. אף אחד לא טרח להביא את הדף, זה שההורים צריכים לחתום עליו. הצהרה בריאותית ונפשית.
"רגע, למה דווקא לשם? " לידיה יושבת לידי, ג'ינג'ית, מפוחדת, האמת. יש לה עיניים חומות וגדולות, כאלה שיש מישהו או משהו מפחיד מאחורה, היא מסתובבת באיטיות ובפחד, עם השפתיים הגדולות והמלאות למדי, סדוקות מעט, מרוחות בשפתון 24/7.
"ככה. " עונה המורה, צעירה. יש לה שיער שחור, ארוך ומתולתל, 'בקבוקים' רחבים ועיניים שחורות כלילה.
"מתי יוצאים?" שואלת מאליה, עומדת לצידה. יש לה שיער חום – בלונדיני כהה, יותר נכון, גוונים בלונדינים, ועיניים בצבע דבש. חומות כאלה, בהירות. היא הסרקסיסטית, הצינית, זאת שכושר הדיבור שלה הכי טוב בכיתה, שהיאיודעת להגיד את המשפט הנכון בזמן הנכון, ולעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.
"עכשיו, ממש עכשיו. " עונה למאליה.
אנחנו מסתדרים בטור, כבר יודעים מה לעשות, כמו תמיד. אנחנו יוצאים מהכיתה, 30 ילדים, כאלה עם פצעי בגרות או זיפים מוקדמים.
האוטובוס הצהוב, הקלאסי למדי, מחכה לנו בחוץ.
אני, מאליה ולידיה ממהרות לשבת בסוף, שה'מקובלים' לא יתפסו לנו את המקום. הרי האחורה של האוטובוס ידוע לשמצה. יש שם ריח של ביצה סרוחה, אבל ככל שנוסעים מהר והרבה יותר הריח מתנדף. לא לגמרי, אבל מנסים.
"אני ממש מבואסת, " אומרת לידיה, מתוודה. היא לא מרבה להגיד דברים כאלה. היא ההפך מדרמתית, יכלה להיות מקובלת, שיערה הגינג'י לא נראה כזה אדום, והיא צינית, אבל לא כמו מאליה. היא יותר… אי אפשר להסביר.
"זה מסביר את הפרצוף הכמעט מבואס שיצאנו מהכיתה. " אומרת מאליה. אני מרבה לשתוק בשיחות האלה.
"תאמינו או לא, אבל הרבה דברים רעים קרו לי בבית הזה. "
"מתי לעזאזל היית שם? " שואלת מאליה.
"ב… בחלומות, בסדר? אני חושבת שזה שם. אם זה שם אז אני בצרות. צרות צרורות. "
האוטובוס נוסע במורד השביל. אנחנו עוד מעט מגיעים לבית אייכן.
יש לי תחושת בטן לא כל כך טובה.