לא רואה אותי

"תנסה לא לזוז." היא אומרת בזמן שהיא מתחילה לגזור את שיערי.
היה משהו מרגיע בצורה בה ידיה עברו על ראשי וצווארי, הייתי אמור לפחד, לפחד שהיא יפגע בעורק או תחתוך אותי או משהו, אבל משום מה, לא פחדתי אפילו לרגע, אולי זה היה בגלל שזו היתה היא, או שאולי זה היה בגלל שלא הייתי יכול להתרכז במחשבותי מספיק זמן בשביל לחשוב על הפחד הזה.
שלחתי מבט קטן במראה מולנו, ולא יכולתי שלא לחשוב שהיא שייכת לפה, היה משהו בדרך בה היא עמדה, בה גבה נראה ישר יותר לפתע, משהו בה פשוט צרח שזה המקום שלה, שהיא שייך לפה, לא לגילוח שיער כמובן, היא לא היתה טובה בזה במיוחד, אני מדבר על הבית הזה, היה ברור שזה המקום שבו היא מרגישה הכי בנוח בעולם, חבל שאני לא כמוה, אני לעולם לא ארגיש בנוח במקום כזה, הוא הרבה יותר מידי גדול ממני, תמיד הייתי מרגיש קטן מידי במקום כמו זה, אפילו עכשיו אני מרגיש מעט קטן מידי בשביל להיות פה.
"לפעמים נראה לי שחלמתי אותך." היא אומרת לפתע בחולמניות ומעיפה מכתפיי שאריות שיער, היה בה משהו מכשף ברגע ההוא, משהו בצורה בי היא דיברה אליי, שגרמה לי לעצור הכל להניח יד על לחייה ופשוט לנשק אותה.
אני מחכה שהיא תמשיך, תגיד לי למה היא חושבת כך, אך היא לא אומרת עוד דבר, היא פשוט ממשיכה לגלח את ראשי, מתעלמת ממני בהפגנתיות.
"אם כך, תודה על השיניים הישרות." אנ יאומר בסופו של דבר ומחייך, מקווה שהיא תביט במראה ותוכל לראות את חיוכי, אך לרוע המזל היא לא עושה זאת.
"סיימנו." היא אומרת בסופו של דבר, ופשוט משאירה אותי שם, משאירה אותי לשבת באמצע האמבטיה בלי להסתכל עליי אפילו.
"מה יש לך?" אני שואל ותופס את ידה, אני חייב להודות שלקח לי זמן מה לקלוט שאולי כשאי ללכת ולרדוף אחריה, אם לומר לכם את האמת, לקח לי כל-כך הרבה זמן שהיא הספיקה לרדת קומה ולברוח אל המטבח.
"כלום," היא אומרת ומביטה אל תוך עיני."אין לי כלום." משהו בדרך בה היא אמרה את זה גרמה לליבי להתכווץ, רציתי לחבק אותה, רציתי להבטיח לה שלא חשוב מה קרה, זה יעבור, שאני אהיה פה בשבילה עד שזה יעבור, אך משום מה, יש לי הרגשה שהיא לא רוצה אנ יפה.
"מה הבעיה?"אני שואל ומעביר את ידי מידיה אל כתפיה, היא הייתה כמעט שברירית בידי, וזה רק גרם לי רצון לעטוף אותה בחיבוק ולדאוג שאיש לעולם לא יפגע בה.
"הבעיה היא שאתה לא רואה אותי אפילו." היא אומרת לפתע, ואני חייב להודות שנאי מבולבל, אין לי מושג ממש על מה היא מדברת.
"סליחה?" אני שואל, רוצה להבין מה בדיוק עשיתי לא נכון, היכן פגעתי בה.
אני חייב להודות שלמרות לפעמים היא גרמה לי כאבי ראש, או אכזבה אותי, תמיד רציתי לדאוג לה, לדעת שהכל בסדר אצלה, ששום דבר רע לא קרה לה, לא חשוב כמה כעסתי עליה, או כמה רציתי פשוט לקטוע את הקשר איתה, מעולם לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה, לדאוג לה.
"אני אוהבת אותך," היא אמרה לפתע, ובאותו רגע של הפתעה היא משכה את עצמה מבין זרועותיי."אבל אתה לא שמת לב לזה מעולם, מעולם לא הייתי טובה מספיק בשביל שתשים לה לזה." היא אומרת ולפתע, היא על הרצפה, דמעות זורמות במורד לחייה.
אני יורד על הרצפה לידה, ועושה את מה שרציתי לעשות כבר זמן מה, אני מושך אותה לחיבוק, ולמרות שהייתי רוצה להישאר כך לנצח, בדממה המופלאה הזו, לא יכולתי שלא לומר משהו, לפחות מילה או שתיים לא דבר שישנה משהו, אלא פשוט דבר מה, אני חייב לומר שאני לא יודע מה.
"יקירתי."