בקץ הדרכים – פרק 1

פרק 1- שולי הדרך

גיליאן ווינד התהלך בשדה וורדים, כמה מוזר. הוא ידע שהוא חלם, הרי החלומות האלה פקדו אותו מאז שהיה קטן. אך בכל פעם החלומות האלה הזהירו את גיליאן מסכנה קרובה. סוג הסכנה שהתחבאה בצללים, סוג הסכנה שגרמה לליבו הקר לקפוא. גיליאן הרגיש איך הקוצים המשוננים שורטים את רגליו והכאב היה כה מתוק, ריח הוורדים שטפו את חושיו.
"ווינד?”
קול מהדהד קרע את הדממה השלווה, גיליאן הסתובב רק כדי למצוא ריק מאחוריו.
רגליו בגדו בו והוא איבד את שיווי המשקל שלו, גיליאן ווינד החל ליפול. הוורדים נהפכו לקוצים בוערים, אש תופת מאיימת לשרוף אותו עד העצם.
"ווינד? תתעורר"
האש הכתומה והאדומה נהפכה לירוקה ושחורה, להבותיה שולחות אצבעות לוהטות שלחששו כל פעם שפגעו בגופו של ציד הגולגלות הקר. גיליאן ווינד לא טרח לצרוח, הכאב היה כמעט אמיתי אך הוא ידע שזהו רק חלום, וחוץ מזה, ההרגשה של הנפילה האין סופית סיקרנה אותו עד אין קץ. לרגע קל קולות השריפה והתופת נפסקו, גיליאן ווינד לא נפל כבר.
גופו מרחף מעל ריק שחור, דרך נפרשה לפניו. גיליאן ווינד פתח את עיניו.
"ווינד? זו הפעם השנייה שנרדמת על סוסך" פרצופה המוכר של אילה הופיעו מול שלו, גיליאן התרחק מעט. אילה מצמצה מעט והתרחקה גם היא, סוסה צוהל כשהיא בועטת בו.
הקור הצונן של הבוקר החל להזדחל בין שכבות העור והברזל שעבדו בתור שריונו של ציד הגולגלות, ידיו של גיליאן ווינד אחזו ברצועות שהחזיקו את סוסו על הדרך הנכונה. הגוונים האדומים והסגולים של הזריחה החלו להופיע ממזרחה וסילקו את החשיכה מאט כל פעם, גיליאן למד לשנוא את הזריחה. סימן שעוד יום מחפיר התחיל. גיליאן ווינד וחבורתו המותשת הייתה בדרך מעוד עבודה בזויה בהרים, מישהו שם כמות נחמדה של זהב על ראש של מנהיג כנופיה שגונב עזים באיזור המרעה הקרוב. מסתבר שראש הכנופיה הוא סתם מנובל זקן שהשתמש בקסם שחור, אבל קסם לא ימנע מגיליאן לקחת את מה ששלו. לכל האנשים הזקנים יש חולשה אחת. חרב לגרון. זו הייתה חולשה כללית האמת, פשוט הזקנים נפלו מהר כשהתחמקת מההגנות שלהם. למרות שהזקן הצליח לפגוע בו פעם אחת, זהו הטבע של הקסם השחור. להבה שחורה שרטה את כתפו של גיליאן ווינד, ועברה דרך שכבת העור והברזל שכיסתה את גופו. גיליאן החליט להרוג את הזקן קצת יותר לאט בגלל זה. אך אילה שאבה את מאט הכוח שנותר בו וזה ריפא את הפצע כמעט לחלוטין, כמובן שצלקת תישאר. יחד עם השאר הצלקות שפקדו את גופו של ציד הגולגלות. חבורתו של גיליאן ווינד הייתה מוטשת כמוהו, אילה נשענה על סוסה בכבדות והמטה שלה חגור מאחוריו גבה. אנרגיה ירוקה בוהקת מהתכשיט במרכז חוד המטה. הלאוטה שלה חגורה על הסוס, גיליאן קיווה שהיא תנגן משהו. הוא לא חיבב את הנקרומנסרית הצעירה, אבל היא ידעה לשיר.
וגיליאן הצטרף לא פעם, למרות שהוא שמר את קולו לעצמו רוב הזמן. והאחרון בחבורתם, ליו באקנר. אדם נמוך קומה עם שפם פרוע, נשכב על סוסו באפיסת כוחות. הרובה שלו מאיר את הדרך בתור פנס עם אור סגלגל. גיליאן לא ניסה להבין איך הרובה של ליו עובד, לפי השמועות הוא גאון. לפי השמועות האחרונות הוא פשוט שדד את הדבר מגופה. לגיליאן היה פחות אכפת כל עוד שהגבר עוד שימש אותו עם מוחו ונסיונו עם רובים. האור הסגלגל העיר את דרך האפר הסלולה שהייתה אמורה להביא אותם לחציית דרכים קרובה, גיליאן חשד שהם הולכים במעגלים, הוא לא רצה להיתקל בשודדי דרכים. או יותר גרוע, חיילים.
אם היית תופס את חיילי המלכה בזמן לא טוב הם היו יכולים לקחת ממך הכל חוץ מזוג הגרביים על רגליך, המלחמה לקחה נטל כבד על האדמה ועל האנשים הפשוטים.
אך גיליאן הרוויח מטבע טוב, בזמן מלחמה רוצים הרבה יותר ראשים. וגיליאן ווינד לא התלונן על כסף קל מעולם. מצפון אף פעם לא היית הבעיה לגיליאן ווינד, הוא כבר הרג נשים, זקנים, אפילו ילד. לפתע הפגיון שלו וחרבו הרגישו כבדים יותר, הריגת ילדים זה היה נחשב לדבר שפל. אך הוא זכר כמה תעבתן הוא היה בצעירותו, וסכום נאה של מטבעות רק כדי להעלים ילד יתום? הוא לא יחסר לאף אחד ממילא. הסוס של גיליאן ווינד ניער את ראשו מאט, קמצוץ של אשמה הופיע על מוחו של גיליאן אך הוא שכח את ההרגשה ברגע שהיא באה. הסוס שלו נשא את משקלו ואת משקל ראשו של הזקן כבר כמה קילומטרים טובים, למרות שלא נשאר להם אוכל בשביל סוסיהם התשושים. אם הם ימותו אז בשרם יוכל להביא תועלת לימים הבאים. זוהי לא תהיה הפעם הראשונה שגיליאן אכל את סוסו.
אך סוס זה סוס, וגיליאן ידע שהמטת חסד על בהמה הייתה עדיפה על מותו של ציד הגולגולת הידוע לשימצה. ליו נחר מעט, ואז הוא התעורר. נראה שאילה לא שמה לב עד שקולו הצורם נשמע
"מתי אנו מגיעים? אני נשבע שהתחת שלי קיבל את הצורה של הסוס המזורגג הזה" גיליאן התעלם מההערה של האדם הקטן, אילה פיהקה מעט. לאחר דממה מביכה גיליאן ווינד אילץ את עצמו לענות בחוסר רצון נחרץ, קולו מלא ארס.
"בחיי, לא חשבתי שאדם קטן כמוך יכול להתלונן כל כך הרבה. אם אתה כל כך מתעקש על להעיר הערות חסרות פרי אני מציע לך להסתכל על המפה, נתתי לך אחת בשביל מצבים כאלה"
הבעתו של ליו גרמה לגיליאן להביט עליו במבט של צינה לפני שהוא השעין את ראשו בחזרה על הסוס, הוא שמע את ליו לוקח את המפה ברשרוש של דפים ומחפש את המיקום שלו. אילה פיהקה עוד פעם, זוהר המטה שלה משתלב לשמיים הבהירים. ליו צקצק עם לשונו וחיפש משהו בגלימה שלו, גיליאן נשבע שיש בה יותר כיסים מלמלך הכייסים. ולכיסים היו כיסים שבתוכם כיסים נסתרים.
רק המחשבה גרמה לראשו לפעום מחוסר נוחות. נראה שליו הנמוך זכר בעל פה כל כיס ומה הוא מכיל, לאחר כמה שניות נמהרות הוא הוציא שיקוי חום שנח בתוך בקבוקן קטן עטום בשעווה. גיליאן אפילו לא טרח לשאול מה זה היה, ליו שלף את הפקק בצליל שקט וטפטף על לשונו את הנוזל החום שנראה כמו שוקולד מותך. הוא התנער לאחר כמה שניות והוא נראה הרבה יותר ערני, אילה התפעלה מהמראה. עיניה הגדולות ממוקדות על הבקבוקון. ליו חייך חיוך ממזרי ומתנשא, מחכה שאחד מהם ישאל מה תוכן הבקבוקון. גיליאן לא הלך לתת לו את הסיפוק.
"מה שתית?” שאלה אילה, מוכנה להרצאה מעמיקה. ליו ציחקק לעצמו, זקנו הלא מטופח רועד מהצחוק המתנשא. ליו אהב להסתכל על עצמו בתור גאון, והוא היה בכמה דרכים. הוא המשיך להתיימר בזה שהוא המציא את הנשק החם, הרובה שלו כלול. אך גיליאן ידע כבר שאדם אחר המציא אותו, אבל לתת ל"ליו באקנר" לחיות באשליה הייתה דרך נקמה מיוחדת מאוד שגיליאן ווינד חיבב. כי בזמן שליו לא היה מדבר על המצאותיו ועל מה נמצא בכל כיס וכיס של הגלימה המזרוגגת שלו הוא היה קצת מביא תועלת. הוא הסביר פעם שהרובה שלו משתמש באנרגיה ובאנדרנלין של ליו עצמו. הוא הסביר איך זה עובד אבל גיליאן היה עסוק בלשתות ולפלרטט עם בעלת הפונדק בזמן שהם שהו שם. לא בשביל להיות עם הבחורה כמובן, גיליאן רק רצה הנחה על החדר. ליו השתעל כדי לנקות את הגרון שלו והתחיל להסביר, פרצופו קורן מהערצה עצמית.
"השיקוי שכרגע שתיתי מורכב מחומרים אקזוטיים ביותר מקצוות ממלכת האדם, כמובן שהשמות לא יאמרו לכם כלום כי אינכם מומחים בתורת הצומח. התערובת כוללת בין היתר את שורש פרח הירח ועוד גריעינים ובלוטים למיניהם, גיליתי שביחד הם נותנים תכונות של אנדרנלין ועוררות. ממש מופלא" גיליאן גלגל עיניים והבעתה של אילה נהייתה מעורפלת למדי, גיליאן חשב על משהו.
"שורש של פרח הירח גדל בחורבות בית אחד בעיר הגדולה אם אני זוכר נכון, לא כל כך אקזוטי אחרי הכל הא?” ליו הביט בגיליאן עם מבט חמוץ. כנראה עדיין לא התאושש מהעלבה הקודמת.
"לא אפשרי בעליל, שורש פרח הירח גודל רק בקצוות הגבול הדרומי של ממלכת האדם. למרות שהוא צמח פולש בממלכות הגובלות" גיליאן השמיע אנחה של וויתור וגירד את עיניו החומות, “עיני לא בגדו בי בחיים, טוב. חוץ מהפעם הזו עם אשתו של הסוחר המהולל הזה, אבל הייתי שיכור, ויותר מדי שמח" אילה הוציא גיחוך שובבני ומתוח, גיליאן לא החליט מה הוא לא אוהב יותר. את הגיחוכים שלה או את חוסר הטאקט האגדי שלה. השמש הזדחלה לאיטה במסלולה היומי ולפני שגיליאן וחבורתו היו יכולים להבין השמש כבר הפציעה על הדרך הדלה, חוות ומגדלי שמירה נראו מרחוק. מתעוררים משנתם, תרנוגלת צווחה במרחק.
"מה אתה הולך לעשות את החלק שלך מהתשלום, ווינד?” שאלה אילה, גיליאן הרשה לעצמו חצי חיוך עצל.
"לשים את הזהב במקום שאף אדם חוץ ממני לא ימצא, וכשערי ילבין וכשגופי יבגוד בי אני יוציא את כל הזהב על אלכוהול וזונות. אלה מה?” אילה הסמיקה מעט, אולי גיליאן היה יותר מדי ציני איתה. אדם רגיל היה מתנצל, אך לגיליאן לא היו הכוחות להנעיד עפעף.
"זוהי בדיחה, אני בטח יבזבז את הכסף על אלכוהול וזונות עכשיו. להזדקן זה משעמם, והגנבים המזורגגים האלה נמצאים בכל פינה בימים האלו…” לאחר המשפט שגיליאן ווינד אמר החבורה המשיכה לרכוב בלי לאמר יותר מדי, רק כמה אנחות עייפות מצד גיליאן ואילה. ליו היה פיקח כמו שור ועיניו ישרות על הדרך. רק רעש פרסות הסוסים מעיפים אבק נשמע עד שליו פצה את פיו.
"אני רואה שומרים עם שריון מרחוק, לדעתי כדי שנעקוף אותם" ליו אמר, גיליאן קילל בשקט.
"איך נעקוף אותם בדיוק? אני לא מניח שיש לך שיקוי שיכול להקטין אותנו" ליו התעלם מהתגובה של גיליאן ושלף את הרובה שלו, אילה עקבה אחריו והמטה שלה גירד את הרצפה ומעיף ניצוצות אפורים ירקרקים לכל עבר. גיליאן התפרץ בזעם
"איבדתם את ראשכם בדרך? אלה החיילים של המלכה, רואים? הדגל כחול וזהוב. מה אתם מתכננים לעשות עם הנשקים שלכם? להרוג אותם? תורידו את הנשק לפני שאני מטפל בכם בעצמי" ליו ואילה עקבו אחרי ההוראות שלו, אולי שניהם חכמים יותר מגיליאן בנושאים מסוימים. אך גיליאן שלט בתורה היחידה שמשנה בדרכים, חוכמת רחוב.
"תשאירו אותם לי"