ivroy
אין לי מה להוסיף חוץ משאני מקווה שנהנתם ושתרחמו עלי עם התגובות. יום טוב :)

מישהו לאהוב – פרק 3

ivroy 28/04/2015 984 צפיות 2 תגובות
אין לי מה להוסיף חוץ משאני מקווה שנהנתם ושתרחמו עלי עם התגובות. יום טוב :)

**לפני שאתן מתחילות לקרוא, שיניתי את השם של נוגה לאופק, כי לא התחברתי לשם נוגה… לא יודעת למה התאהבתי בשם אופק. ואבישג. בקיצור, אם כתוב את השם אופק, זאת נוגה מהפרק הקודם. ועוד משהו, בכל פעם שיש את הסימן הזה ~~~~~ זה אומר שהקטע הבא יהיה פלאשבק. קריאה מהנה :))

פרק 3 – מה עשיתי?!

תלתלים זהובים ארוכים.
עיניים קצת מלוכסנות בצבע חום דבש.
גומות חן קטנות שמבצבצות בכל חיוך.
גבות ארוכות ודקות.
שפתיים משוחות בשפתון אדמדם, מבריקות.
השפה העליונה עבה קצת יותר מן התחתונה.
שמלה פרחונית בגוונים ורדרדים.
ריסים ארוכים, ללא מסקרה.
עגילים בצורת לב, כסופים, קטנים.
פשוטה.
סיימתי לנתח את הדמות שהשתקפה מולי במראה. לא אהבתי את מה שראיתי, רציתי לנפץ את המראה. אבל התאפקתי.
יומיים עברו מאז שהתחלתי את לימודי בתיכון גלבוע. אופק ניסתה להתקרב אלי. נתתי לה לדבר איתי, להיות איתי בהפסקה. אבל תמיד דאגתי להיות לפחות מטר ממנה. היה לי קשה. היא נראתה נחמדה, ולא רציתי לפגוע בה. הפחד שלי מלפגוע באנשים הפך למחלה. פעם הייתי ביישנית והתרחקתי מאחרים, אבל לא הייתה לי אותה המטרה. לא פחדתי לפגוע באנשים, לא פחדתי להתיידד שוב עם אחרים. ידעתי שאם אתחיל לא אוכל לשלוט בזה ואהרוס את הכול. מה שקרה לפני שנתיים, לימד אותי שהלב שלי צריך להיסגר ולא להיפתח שוב לעולם. והפחד שלי גדל. הפחד שלי להרוס לאנשים, להתקרב אליהם ואז לפגוע בהם. הפכתי לילדה שחיה בעולם אחר, קשת לב, רחוקה מכולם. ואף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית אפילו לא אביתר. פחדתי, פחדתי יותר מדי. בכל פעם שפגשתי מישהו שידעתי שיש סיכוי שאני אתחבר אליו בלי שאשים לב, התרחקתי ממנו כמה שיכולתי. ידעתי שזה פוגע, אבל גם ידעתי שאם אתחבר איתו זה יהיה הרבה יותר פוגע. עדיין לא סלחתי לעצמי על המקרה ההוא, שקרה לפני שנתיים. ובחיים לא אסלח. עשיתי את הטעות הכי גדולה שלי, ופגעתי באנשים שבלעדיהם לא יכולתי לשוב לחיות את חיי כרגיל.
איבדתי את אלו שמבינים אותי בגלל טעות טיפשית.
~~~~~~~
היא הסתכלה עלי כמה רגעים בתדהמה. עיניה השחורות ננעצו בי, ראיתי שהן מלאות עצב, אכזבה. וידעתי שפשלתי.
"איך יכולת? ולמה?" היא מלמלה. גרוני היה יבש, השפלתי את מבטי. לא היו לי תשובות. בקושי שהבנתי את עצמי.
"אני מצטערת." לחשתי בקול צרוד. הביטחון נעלם לי, היא גילתה. היא חשפה אותי, חשפה את הצד השקרן והבוגדני שלי.
"זה לא עוזר." היא מלמלה שוב בתסכול. כעסתי על עצמי. וידעתי שאיבדתי אותה.
"מה כן יעזור?"
"כלום. אנחנו גמרנו, לכל התחלה יש סוף." היא אמרה. קולה נעשה כועס, מאשים. ידעתי שזה מגיע לי.
"אל תעשי את זה, אלי." בקשתי.
"אין לך זכות להגיד לי מה לעשות, והזכות שלך לדבר איתי ככה כבר אבדה. את כבר לא חברה שלי יותר, זה נגמר. שתראי ששקרים לא מועילים בכלום." היא צעקה, וחזרה למלמל לעצמה דברים לא ברורים.
"אל, אלי שלי…" לחשתי ודמעות חנקו את גרוני. היא נענע בראשה.
"זה נגמר, לתמיד." היא צעקה שוב, וידעתי שהיא רוצה שכל העולם ישמע, שירשום את ההחלטה שלה, שלא יחשיב אותי עוד לחברה שלה. וידעתי שאני טיפשה, פשוט טיפשה, ופחדנית. פחדנית עלובה.
"פחדתי, פחדתי לאבד אותך." ניסיתי להסביר. אבל איך אפשר להסביר במשפט אחד כל כך הרבה? את הכאב שחשתי במשך שנה שלמה, את השקרים שנאלצתי לספר? ואת ההתמודדות. ואת הפחד, התסכול. מעצמי.
"אבל ידעתי שבסוף אני אגלה." היא ענתה, להפתעתי. הרמתי את מבטי אליה. אולי יש עוד תקווה? אבל למה לה? למה לה להישאר חברה שלי אחרי מה שעשיתי לה?
"לא רציתי לדעת. התחמקתי מתשובות, שקרתי לעצמי ולכל העולם. טעיתי, אני מודה. אבל אולי יש דרך חזרה?" שאלתי אותה. ניצוץ של תקווה ניצת בעיניי.
"לא, אין. זה נגמר. די, אי אפשר. אני לא יכולה אפילו להסתכל עליך אחרי כל זה. אני לא מסוגלת." היא לחשה, שפתיה רעדו והחליפו צבע לכחול. הרוח יללה, הגשם ירד בלי סוף והשעה הייתה מאוחרת, אבל לי לא היה אכפת. מספיק טעויות כבר עשיתי.
היא נענע בראשה שוב, הסתובבה, והתחילה ללכת לעבר ביתה. הבטתי בגבה המתרחק. לפתע היא הסתובבה אלי. עיניה השחורות נצצו.
ולא היה בהן שמץ של אהבה.
~~~~~~~~~
עצמתי את עיניי בחוזקה, מתאפקת שלא לבכות. היה לי חם. פתחתי את החלון. קר. סגרתי אותו. פתחתי שוב. סגרתי אותו בכעס וחבקתי את עצמי. איך הייתי מסוגלת? ידעתי שפחדתי להאמין, לספר, או בכלל להודות באמת ביני לבין עצמי. שיקרתי לעצמי, שיקרתי לחברה שלי, למשפחה שלי, לכל העולם. ואיבדתי אותם. לתמיד.
חשבתי על השנתיים האחרונות שעברתי ולא הצלחתי להבין איך אני נותנת לאופק להיות לצידי. הרי היא קרובה מדי, ומזמן הייתי חוסמת אותה ומתרחקת. אז למה לא עשיתי זאת? למה הלב שלי לא התריע אותי?
ואז ידעתי למה. נזכרתי איך יפעת הקריאה את הפתק שלי, ואיך כולם התחילו לשאול תלמידים אחרים אם זה הם. ורק אני ישבתי שם, מנסה להתכווץ במקומי כמה שאפשר, להיעלם. ואז ראיתי את אופק מביטה בי, עיניה מסתכלות עלי בהרהור ובהבנה וחיוך עקום פרוס על שפתיה. ידעתי שהיא רואה, שהיא מבינה, שהיא יודעת. היא מלמלה משהו, שפתיה נעו. אבל היא לא אמרה כלום, לא הצביעה. אבל ידעתי שהיא יודעת. ושמחתי שהיא לא אומרת. התחילה מהומה, ואחריה באה שתיקה. אף אחד לא הצליח לנחש למי שייך הפתק. למרות שידעתי שבסוף במילא זה תהיה או אני שאגלה למי שייך הפתק, או שמישהו יגלה.
"מי שלו שייך הפתק שירים את היד." יפעת חייכה. הרמתי בחשש את היד. כולם הביטו בי כמה שניות, חלק בהפתעה וחלק ברחמים, ואז יפעת הקריאה את פתק חדש שהוציאה מן הקופסה וכולם חדלו מלהסתכל עלי. מאותו הרגע ידעתי שאופק היא חברה נאמנה, ונחמדה. אבל גם ידעתי שבמיוחד בגלל זה אסור לי להתקרב אליה ולהרוס הכול. אבל הלב שלי ראה והקשיב לכל מה שקרה אז, ונראה לי שהוא שכח את כל מה שהבטחתי לעצמי ואת מה ששינה את החיים שלי.
וידעתי שיש לי עוד זמן לחשוב על החברות שלי עם אופק.


תגובות (2)

הכתיבה שלך כל כך יפה…
את חייבת להמשיך את השלמות הזאת ומיד אבל!!!
אוהבת המון ❤️

28/04/2015 16:21

תמשיכיייי

28/04/2015 18:22
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך