~יצורי פלא~פרק שלישי~
פרק שלישי
ניגבתי את הדמעה במהירות, בעזרת שרוול יד ימין שלי. העברתי אותו על פני ומשכתי באפי. ״באמת יש לי דמיון מפותח״ אמרתי לעצמי. ניסיתי לצחוק, או אפילו לגחך, אך רק גניחה קטנה וכמעט לא נשמעת נפלטה מפי. קברתי את ראשי בידיי. ריקו חיכך את ראשו בכתפי, ואני הרמתי את ראשי, אט-אט, מחקתי את דמעותיי וחשבתי. לפתע שמתי לב לעוד קלף, קטן הרבה יותר, מגולגל, בפיו של ריקו. לקחתי אותו. רוקו של ריקו לא ניכר על הקלף. פתחתי אותו וציפיתי לעוד דמות שתקפוץ מתוכו, אבל לא. בפנים הייתה רשימה קטנה ומסודרת בכתב צפוף ומלאכי. ״זו בטח מרי״ אמרתי ומיהרתי לתקן את עצמי. ״אמא. אמא, אמא, אמא, אמא…״ מילמלתי בפחד רב שגבר מרגע לרגע. התחלתי לקרוא.
״דיאנה שלי,
אם את קוראת את זה, כנראה שאת כבר יודעת.
אני סומכת עלייך.
את צריכה להציל את העולם. רודולף הטיל כישוף שינה על כל מי שהוא לא יצור קסום.
הם לא יתעוררו. את צריכה לרקוח שיקוי שיעיר אותם.
תסמכי על הסוס שלך. הוא יעזור לך. כוחותיך יעזרו לך.
בכל פעם שתמצאי מרכיב אחד תמצאי רמז למרכיב הבא.
הנה הרמז הראשון:
פוחעלו
קחי ממנו אחד ממה שיש לו המון.
אמא״
״מה קורה כא-״ הסתחררתי במהירות עצומה, מערבולת צבעים מול עיניי. הרגשתי משיכה חזקה באזור הבטן.
נחתי. לא יודעת איפה, לא פקחתי את עיניי. שמעתי צרחה.
התעלפתי.
פקחתי את עיניי אט-אט. מיצמצתי במהירות, מנסה להתרגל לאור העז. כשעיניי הסתגלו, הבחנתי ביצור אפור וענק עומד מולי, אלה גדולה בידו והוא ממצמץ בעיניו בטיפשות, מגרד בראשו ומסתכל עליי. מתוך אינסטינקט פניתי לקום במהירות, אך מיד התייאשתי; כאב עז אחז בחזי ולבי דפק במהירות. התנשמתי וחזרתי לשכב. עצמתי את עיניי וחשתי נינוחות מפתיעה בהתחשב במצבי. אך כשפקחתי אותן בפעם השנייה, רציתי להתעלף שוב. זה היה טרול! עכשיו נפל לי האסימון. הוא החזיק בידיו אלה ענקית, והיה בכוננות להכות בכל רגע. לידו עמדה טרולית עם אלה לא פחות גדולה משלו. לולא שערה הארוך, לעולם לא הייתי חושבת שזו טרולית. היא היתה מכוערת אפילו יותר הבטרול שעמד לידה, ועיניה מיצמצו ברשעות. מתחתיהם ניצב לו טרול קטנטן, לבטח בנם. ידי גיששה על הקרקע, ואחזתי במשהו קר וקשה. הסתובבתי על בטני, ועשיתי קולות הקאה, כדי שהטרולים לא יחשדו בי. למעשה, בחנתי את החפץ.
היה זה פגיון כסוף ויפיפה, שבהק באור השמש. העברתי עליו את אצבעותיי, בעדינות מרבית, וחשתי בחריטה על המתכת. הפכתי את הפגיון. שם, באמצע הפגיון, נחרט שמי באותיות מוזהבות. ״דיאנה״ נכתב בכתב מחובר, יפיפה. החזקתי ביתד בעדינות. חשתי במשהו חמים ודק בצד ההפוך של ידי. שוב הפכתי את הפגיון. פתק חום, מלוכלך באדמה, דבק ביתד הפגיון. תלשתי אותו וקראתי את הכתוב.
״מד לורט ביכר פסונ
ישמתשה יב״
״מה?״ מילמלתי בקול רפה. החזקתי את הפגיון ביד אחת ואת הפתק ביד השנייה, כך שהכתוב השתקף הפוך במתכת הפגיון, כמו מראה.
״דמ טרול רכיב נוספ
השתמשי בי״
״דם טרול רכיב נוסף, השתמשי בי… דם טרול רכיב נוסף, השתמשי בי…״ מילמלתי וחזרתי על כך שוב ושוב בראשי. ״מה?!״ הטרול האב שאג. דחסתי את הפתק במהירות לכיס הג׳ינס הכחולים שלי. הסתובבתי במהירות על גבי. קמתי לישיבה בזינוק ותקעתי את פגיוני בבטנו הענקית והאפורה של הטרול הגדול.
תגובות (2)
קודם כל, הפרקים עדיין קצרים :\
דבר שני, זה קרה מהר מידי. איך היא ישר ידעה להגיד שאלו טרולים? מה הביא אותה לשם? מה נסגר בסוף עם החד קרן? מה עם המשפחה שלה? איפה הם נכנסים בתוך הסיפור הזה? היא לא אמורה להכחיש את זה במשך יותר מכמה שניות (מאומצת, קסמים, חסר?)?
אני מחכה להמשך כי אני רוצה לדעת לאן תובילי את העלילה.
אם את צריכה יעוץ או משהו אני כאן:)
ולאאא אל תפרשי.
כל העניין הוא להתמודד, ומקסימום תשאלי על הסיפור את המחבר/ מי שהגיב עליו