~יצורי פלא~ פרק שני~

פרק שני
ברגע שסיימתי לפרוש אותו על ברכיי, דמות קטנה ולבנה של אישה יפיפיה פרצה מתוכו. היא נראתה מודאגת. קפצתי לאחור בבהלה. הקלף נפל, אך הדמות שיצאה ממנו כמו נכנסה לתוך האדמה. הרמתי את הקלף במהירות ומיהרתי להניח אותו בעדינות על ברכיי. הדמות חזרה למקומה, והתחילה לדבר. ״דיאנה…״ ברגע שאמרה את שמי הרגשתי מעין חמימות שכזו. ״כן?..״ עניתי, למרות שידעתי שרוב הסיכויים הם שהיא לא שומעת אותי. ״דיאנה. כמה זמן לא ראיתי אותך…״ הדמות מילמלה. קולה היה מלאכי, והצער שבו גרם לי לחוש אשמה על כך שהיא לא ראתה אותי זמן רב. עכשיו שמתי לב לכנפיים דקיקות דמויות כנפי פרפר שנפרשו מעל גבה. ״מה?..״ מילמלתי. הרמתי את ידי הרועדת וכיוונתי אותה לכנפיה של האישה. רציתי לגעת בהן, להרגיש אותן, לדעת אותן- ״זה לא הזמן!״ אמרה בקוצר רוח הדמות והסתובבה כך שפניה היו אל אצבעי. היא דחפה אותה בעזרת ידיה הקטנטנות עד שלקחתי אותה לחיקי. ״עליי להסביר המון בזמן קצר. אנא ממך, אל תשאלי דבר. הכל קשה לי…״ היא נעצרה ושאפה אוויר, ״גם ככה.״ הסתכלתי עליה, גומעת בשקיקה כל מילה. ״את ילדה מיוחדת. כך היית מאז ומעולם.״ היא הסתכלה עליי, ואני הנהנתי, רק כדי שתמשיך לדבר. למען האמת, זה היה נכון. ״יש לכך סיבה. את אוהבת את ריקו. נכון? ואת אוהבת… בעצם, כל בעל חיים שאת רואה.״ היא אמרה, וכל מה שאמרה היה אמת. ״אבל שוב, זה יותר מזה. לא פעם דיברת עם ריקו, ועם נחשים, ועם עקרבים, ועם חתולים ואפילו עם אריות בגן החיות. זה נכון?״ היא לא נעצרה כדי לחכות לתשובה, נשמה והמשיכה. ״יש לך איתם תיקשורת מיוחדת. הם חייבים לאהוב אותך. את יכולה לדבר איתם. איך אתם תגידו את זה?…״ היא נעצרה, הירהרה לרגע כשראשה נוטה מטה ואז הרימה את ראשה במהירות, כי נזכרה. ״כוח על,״ היא אמרה, מסופקת. הבטתי בה בעיניים פעורות. ״א-א-אבל למה?״ גימגמתי. ״מי את?״ האישה נרעדה, הזיזה קווצת שיער בלונדינית מפניה ואמרה בקול שקט: ״אני… אני אמך.״

פי נפער. ״א-א-א-״ ניסיתי לומר וויתרתי. נשמתי עמוק ובשנייה אחת הוצאתי הכל: ״אמא? איך זה הגיוני?! אמא שלי שם, מקפלת כביסה-״ הצבעתי לכיוון הבית, והמשכתי: ״ולי אין שום כוחות. אני רק… קצת מיוחדת. אוהבת חיות. זה הכל. זה תלוי כנראה בגישה שלי.״ נשמתי נשימה עמוקה. במילותיי ניסיתי לשכנע את האישה הזו, מרי, אבל למעשה ניסיתי לשכנע את עצמי. ״נכון?״ שאלתי בקול קטן. ריקו חזר עם מקל חדש, בריצה. הוא הניח אותו בידי השמוטה וקפץ על ברכיי, על הגליל. ״ריקו!״ גערתי בו, הרמתי אותו וזנבו הפרוע דיגדג את אפי. פיניתי לו מקום על ברכיי והושבתי אותו. ״דיאנה. תקשיבי לי. בת שלי…״ מרי עצרה לנשום, ונאנחה אנחה מאוכזבת. ״הייתי חייבת. הייתי חייבת למסור אותך. ידעתי שביום מין הימים את תצטרכי להציל את העולם. זה לא יהיה קל, ואני אעזור לך, בכל שתעשי- אהיה איתך.״ הבטתי בה בעיניים פעורות. לא הבנתי דבר. ״את לא מבינה, נכון?״ היא הביטה בי ונאנחה. ״כנראה שאצטרך לספר את הכל מההתחלה.״ החלתי ללטף את ריקו בהיסח הדעת. מרי התקרבה וליטפה את אוזנו בידה הקטנה. ״אני מלכה, למעשה. מלכה של ממלכה מסובכת מאוד.״ היא נאנחה. ״בקיצור, אני מאוד מוכרת בממלכה עליה אני שולטת.״ פתחתי את פי בכדי לשאול שאלה, אך היא עצמה את עיניה, סימנה לי להמתין בידה והמשיכה. ״המון אנשים סומכים עליי. למעשה, לא רק אנשים- בעיקר יצורים. קסומים. תמיד איים עלינו מכשפה, ושמה איזבל.״ היא הצטמררה באומרה את שמה. ״תמיד חששנו ממנה. תמיד היינו בכוננות מולה. תמיד. ניצחנו אותה בעבר, והיא חזרה למקומה הקבוע. לחור מתחת לאדמה. יותר לא חחשנו. לא פחדנו.״ היא נאנחה אנחה רועדת. ״עד אתמול. זה היה חג. כולם היו בחוץ, חגגו. שמחנו. רקדנו ושרנו. לפתע אפלה החלה לאפוף את אחת הנשים במסיבה. היא השתתקה. אישוניה התגלגלו מעלה. בהבזק שחור היא נעלמה. כך החל להיות לכל אחד מהאנשים שם, אחד אחד. הם נלקחו, מבועתים, פיותיהם פעורים. הייתי חייבת לעשות משהו. עננה של שחור החלה לעטוף גם אותי. לא ראיתי דבר. לאחר מכן התעוררתי, לבדי, קשורה לכיסא בכוח קסם חזק מאוד. נאבקתי. צעקתי. ניסיתי את כל כוחותיי.״ היא כמו נזכרה בדבר, ושוב התצטמררה. ״ואז… ואז ראיתי אותה. היא הגיחה מבין הצללים. קראתי לעברה בצורה מאוד לא מכובדת-״ צחקקתי, מנסה להרל על עצמי מהפחד שהחל לעטוף אותי. זה לא עזר. ״-ולא הולמת. היא צחקה עליי.״ כעת עמדו דמעות בעיניה. ״נכנעתי לה. אבל יש לי תקווה. את התקווה שלי. את צריכה לדעת כמה דברים חשובים. הקשיבי היטב.״ היא הסתכלה סביבה, ואז דיברה מהר יותר. ״ישנם כמה עולמות. את תגלי כמה מהם בהמשך. עוד דבר- את תפגשי אנשים מרושעים. לא אנשים, יותר… יצורים. תערימי עליהם. את שקרנית טובה. את תמצאי חברים בדרכך, אבל גם תקני לך אויבים רבים. אסור לך לוותר. את הולכת לצאת למסע קשה, מאוד. אבל תהיה לך תקווה. יהיו לך חברים שיעזרו לך. את לא תהיי לבד.״ היא סיימה לדבר. ״אבל- איך? מה קור-״ התחלתי, והיא קטעה אותי. ״זמננו תם.״ עיניה היו מבוהלות כעת. כמו שתיארה לי, עננה של שחור החלה לאפוף אותה. היא התנשמה בכבדות. בין נשימותיה הבהולות שמעתי אותה לוחשת: ״את לא תהיי לבד.״ דמעה זלגה במורד אפי. ״את לא תהיי לבד…״