זאבים- כתמי דם ומשפחה

הוא מסתתר מאחורי השיחים, צופה, ממתין. עיניו החומות כמעט בוהקות על הרקע הירוק בהיר שסביבו.
אני עוקבת אחריו, מנסה לשמור על כמות רעש מינימלית, צעדים זהירים על הזרדים והעלים שמכסים את אדמת היער הקפואה.
הוא מסתובב ומתחיל לפסוע הרחק, עוצר ומרחרח מידי פעם את האוויר, ואז שב וממשיך.
כעבור חמש דקות אני מתחילה לחשוב שהוא מנסה להוביל אותי במעגלים, לנער אותי מזנבו, אך בדיוק באותו רגע אני רואה את מפל המים הגדול. קול פליאה זהיר נפלט מפי והזאב נעצר באחת, נעמד במקומו כשאוזניו זקופות. הוא מרחרח סביב וראשו מופנה אליי. עיניו ננעלות על עיניי ולרגע אני חשה את נשמתי משתתקת.
זה עכשיו או לעולם לא.
אני עושה צעד קדימה, יוצאת ממקום מחבואי ומתחילה להתקרב לעברו. הוא חושף שיניים ונוהם לעברי, אך אני לא נרתעת.
ידי מושטת לעברו "אני… אני רק רוצה ללטף את פרוותך… אני לא אפגע בך, אתה יודע…" אני אומרת, ואז חושבת שזה בעצם טיפשי מאוד. הסיכויים שהוא מבין ממילה ממה שאמרתי לו הם אפסיים בהחלט. רטינה קלה עולה בי.
הוא מביט בי במבט עוין אך גופו נשאר נטוע. הוא לא נרתע ממני. ידי מגיעה עד אפו, עוברת בעדינות על הפרווה שבין עיניו ומחליקה לצווארו. כה נעימה פרוותו, מגעה משכר עד אינסוף. אני מרגישה שאני יכולה ללטף אותה לנצח. כשאני מתנתקת ממנו לבסוף אני לוקחת שתי צעדים אחורה, מחכה לתגובתו. עיניו הנעוצות בי משפילות מבט, וייללה שקטה נפלטת מבין שפתיו, כמעט כמו תחינה ועונג כאחד. הוא מתיישב על האדמה וממקם את ראשו על כפותיו.
שתיקה קצרה חולפת בנינו, ולרגע אני מרגישה נוכחות נוספת ביער. הזאב שמולי אינו זז, ואני חושדת שהוא ישן. ידי מרימות ענף עץ ארוך מהאדמה בהיסח דעת, מוכנה להלום בדבר הראשון שיעז לזנק לעברי.
"זה רק אני!" אני שומעת קול אומר בכניעה מאחורי, ומסתובבת כדי להביט בו. עיניו האפורות הביט בי בשאלה, מתמקדות בענף.
שערו השחור היה פרוע ורטוב, והוא לבש שחולצה שחורה ומכנסיים בצבע חאקי, כשלרגליו נעלי ספורט לבנות.
"דילן," אמרתי במין אנחת רווחה משונה. הרי מה כבר ציפיתי למצוא ביער?
"הוא חדש, עובר," אמר והצביע בידו על הזאב הישן. "ייקח זמן עד שהוא יתחלף, לפחות ארבעה שבועות, אם לא יותר. בשלב הזה החושים רק מתפתחים – השמיעה מתחזקת לאט לאט, חוש הריח כדי לאתר את הטרף, יצר ההישרדות… כך שמישהו יצטרך להשיג עליו." הבנתי בהחלט למה הוא מתכוון.
"מה איתך?" הוא שאל פתאום, משנה את הנושא ממנו אליי. משכתי בכתפיי. "אני בסדר. לא ידעתי שהוא מהחדשים. אני תמיד מופתעת מכך שהם יודעים איך למצוא את הדרך הביתה."
הוא הנהן לעברי ויכולתי לראות את הרצון העז להתחלף בוער בעיניו.
שתקתי.
"אולי רק הפעם?" הוא שאל, מפציר בי להשתנות. "רק לכמה שעות…" הנהנתי לשלילה. פרוותי היתה לבנה עם כתמים אפורים, היפהפייה ביותר שהיתה ביער, אך סירבתי לראות אותה. כשאנחנו אנושיים אי אפשר לראות את הפצעים שלנו, אך כשאנחנו זאבים הפרווה שלנו נשארת כשם שהיתה.
עכשיו שלי מוכתמת בדם קרוש. לא רציתי שהוא – או כל זאב אחר – יראה את זה. כמובן שיכולתי לשפשף אותה בנהר, או לבקש ממנו ביחידות שירחץ אותה, אך היא מסמלת קלון. חרפה.
דילן הביט בי בפעם האחרונה ולאחר כמה רגעים זאב גדול, בעל פרווה אפורה כענני סערה ועיניים אפורות גדולות הופיע מולי. ליטפתי אותו לכמה רגעים, ממש לפני שהזאב החדש התעורר משנתו ותבע ממנו לשחק איתו.
אני צופה בשניהם מתרחקים, קופצים ומשתוללים אחד סביב השני.
'הם המשפחה שלי עכשיו. אין לי לאן ללכת.' המחשבה עוברת בראשי בזמן שאני מתיישבת על האדמה, מחכה עד שיחזרו.