אחוות הפגיון-ספר I; גילוי-פרק 1: ראת'

קרול ישבה שוב במשרד שלה, עבודה מתשע לחמש ששילמה את החשבונות. מאז מות אימה היא לא שמה לב לזמן שחלף, כבר כמעט שבע שנים חלפו. היא קמה מהכיסא שלה לכיוון היציאה, היום היא נשארה עד מאוחר. כיוון שהיא הייתה האחרונה לצאת הייתה צריכה לוודא שהכל סגור, הדבר לא היה זר לה. הסיבה היחידה לחזור הבייתה הייתה לילי, החתולה שגידלה כבר שלוש שנים. הפלאפון רטט בכיסה של קרול והיא ענתה מבלי לחשוב אפילו, כמו שתמיד עשתה.
"הלו?" שאלה לתוך הקו השקט.
"קרול, זה בריאן." קרול כיבתה את האורות אחד אחד.
"הי בריאן, מה המצב?" שאלה באגביות כשסגרה את הדלת ושמעה את הקליק המוכר של המנעול.
"אני וכמה בחורים מהכוח יוצאים לבר, תרצי להצטרף?" בריאן עבד במשטרה, חוקר רצח בלתי מוכר שאהב יותר את העבודה בשטח מאשר את המשרד רחב הידיים שלו.
"אני מעדיפה חזור הבייתה," היא הזמינה את המעלית לקומה שלה. "אני לא מרגישה טוב." בזמן האחרון המיגרנות חזרו, משביטות אותה לספא הקטנה והבלויה בדירת הקרקע שלה.
"מה שתגידי, נראה אותך בקרוב." בריאן ניתק את השיחה וקרול נכנסה למעלית הגדולה לבדה, השעה הייתה אחת עשרה בלילה. כשיצאה קרול לחום המחניק של אמצע אוגוסט היא התחאטה על שלא הלכה לעבודה עם שורטס, מימלא אנשים יביטו בה. עם השיער האדמוני והארוך שגלש מעבר לכתפיה והגזרה הדקה עם הקימורים השופעים, לא היה לה זר לשמוע את השריקה המזדמת או הליחשושים מצד הנשים שעברה לידם.
"שוב יוצאת מאוחר קרול?" שאל שומר הלילה של בניין המשרדים הגבוה, האדם הזקן והחביב ששמר כאן עוד לפני שקרול התחילה לעבוד כאן.
"כמו תמיד, צריך לאכול איכשהו לא קארל?" אמרה והאיש צחק ונופף לה לשלום.
'היא עוד מעט תשתנה.' חשב לעצמו ראת', ביתו החצי אנושית שלא הכירה אותו בחייה. הוא הכניס את המפתח לחור ההתנעה והחל לסוע לכיוון הבר שבו חיכה לו אנגר, הוא פחד לדבר עם המלך. למרות שסרב לקבל את הכתר לאחר מות אביו היה לנהוג אליו בכבוד, הוא עדיין הערפד הטהור האחרון. החזק מבין כולם ומנהיג האחווה, אין לזלזל בו. הוא החנה את הקדילק בסימטא, רק כמה רחובות מהבר.
"ביקשת לראות אותי," אמר אנגר כשראת' התיישב בכיסא מולו, הוא הביט בו דרך משקפי השמש הכהים שלו. "למה?" שאל ולגם מהוויסקי בכוסו.
"אני צריך לבקש ממך משהו הוד רוממותך-"
"אתה יודע שאני שונא שקוראים לי ככה ראת', אתה החבר הכי טוב שלי… אני מצפה שתתנהג ככה." אמר וסימן למלצרית האנושית למלא לו מחדש את הכוס.
"סליחה אנגר, אני רוצה לבקש טובה." אמר והתחמק מלהביט על אנגר, הוא ידע שהמלך מתעוור. הוא לא ראה טוב גם לפני השינוי שלו, המצב החמיר עם הזמן ונותרו לו רק כמה עשורים עד שיהיה עיוור לחלוטין.
"איזה מין טובה?" שאל אנגר ולגם את שארית הוויסקי שלו לפני שהמלצרית חזרה עם כוס חדשה.
"יש לי בת," המלך הרים גבה מאחוריי משקפי השמש שלו "חצי אנושית." המלך התנשם בכבדות "אני מצטער אנגר, אבל אני חייב לדעת שהיא מוגנת. השינוי שלה קרוב, אני צריך שהיא תעבור אותו בשלום."
"למה אתה לא יכול לעשות את זה?" שאל המלך ושיפשף את עיניו מתחת למשקפיים.
"ומה אני אומר לה?" שאל ראת' בלחישה רמה "שלום אני האבא האבוד שלך, את בעצם חצי ערפדית ואת הולכת לעבור טרנספורמציה שתכאב כל כך עד שתקווי למות?" הוא תפס את שולחן בעוצמה וניסה להרגיע את עצמו, המלך התקשח מולו.
"אני אראה מה אני אוכל לעשות." אמר ולגם מהוויסקי.
"תודה אנגר." אמר ראת' ויצא מהבר, הוא התיישב בסיאל החדשה שלו ונאנח בהקלה. הוא הכניס את המפתח לחור ההתנעה וסובב את המפתח, כשהמנוע לא השמיע את אותה נהמה הוא חשב לרגע.
"שיט" אמר ואחרי פחות משנייה פיצוץ נשמע ברחבי השכונה.

כשהדלת לדירתה נפתחה התנחמה קרול בעובדה שיש לה את סוף השבוע לעצמה, בלי עבודה או שיחות טלפון מעצבנות. לילי יללה והתחכחה ברגלה, היא ירדה לעמידה שפופה וליטפה את פרוותה הרכה של החתולה שלה.
"יש לנו את השבוע לילי, רק שתינו." אמרה קרול עם חיוך על פניה, החתול השיבה יללת הסכמה. קרול הניחה את התיק שלה על אחד הכיסאות בפינת האוכל והלכה לשירותים לשטוף את פניה, היא החליפה את המכנס המחויט והחולצה הצמודה במכנס טרנינג וחולצה רפויים. היא אספה את שיערה האדום בקוקו נמוך שנח על אמצע גבה, היא ניגשה למיטה שלה והרימה ספר שקראה אתמול בערב. היא כיבתה את כל האורות חוץ מהמנורה על הדיגה שליד מיטתה, היא השעינה את גבה לקרש המיטה והחלה לקרוא. הגירגור החלש של לילי הוציא אותה מהפרק שקראה, היא הביטה לעבר החתולה שלה. היא ישנה לצידה על המיטה, קרול חייכה סגרה את הספר וכיבתה את האור.

"אדון אנגר?" שאל המשרת של ראת' את המלך, הוא עמד בביתו של חברו הטוב ביותר.
"כן פריץ?" שאל אנגר.
"הצוואה של מאסטר ראת' אמר שהבית עובר אלייך, האם אתה מעוניין לראות את שאר הצוואה?" שאל המשרת הזקן והצנום, מזל שלמשרתים הערפדיים יש את היכולת להתרוצץ בחוץ באור יום. אחרת לא היה דרך להשיג כלום, איך האריסטוקרטים היו שורדים?
"כן… אני אשמח." אמר, המשרת קד עמוקות ומיהר לחדר אחר. "אתה חתיכת בן זונה ראת'," מילמל אנגר לעצמו "פשוט בן זונה." אנגר הסתובב בבית הגדול של ראת', היה לו חדר שם. מעבר לציור פורטרט גדול היה מעבר למסדרון חשוך שהוביל לכמה חדרים, אחד מהם היה תמיד שמור לו. הוא הלך בדרך המוכרת וגרם לכמה לפידים להידלק לאורך המסדרון, הוא פתח את הדלת עם מחשבתו ונכנס לחשיכה הגמורה. בכוח המחשבה גרם לכמה נרות להידלק מסביב לחדר, אור רב מידי או בהיר מידי הכאיב לעיניו. אור הנרות שעטף את החדר התאים בדיוק, קירותיו השחורים של החדר לא החזירו שום השתקפות. הוא נכנס מיד לחר האמבטיה, הרצפות והקירות היו שחורים כאן גם כן. הוא הדליק את האור הצהוב העמום של חדר האמבטיה, הוא הביט על השתקפותו במראה. שיערו השחור היה ארוך יותר מהרגיל, גופו נראה עדיין חסון ועצום. הוא לא הסיר את משקפיו, הוא לא רצה לראות את עיניו.
"מאסטר אנגר?" שאל שוב פריץ מחוץ לחדרו של אנגר, אנגר גרם לדלת להיפתח.
"כן פריץ?" שאל, המשרת נכנס באיטיות עם מכתב מקופל בידו.
"הצוואה." אמר והניח את המכתב על שולחן העץ הגדול שעמד בפינת החדר.
"תודה פריץ, אני עוד מעט אעלה לארוחה." אמר אנגר ויצא מחדר האמבטיה, סוגר את הדלת אחריו.
"אני אתחיל לבשל אז, תודה מאסטר." אמר המשרת ויצא בצעדים מהירים מהחדר לכיוון היציאה מהמסדרון, אנגר הרים את המכתב וקרא במהירות את הצוואה.
"אני אעשה זאת אחי," אמר באנחה "אני אגן עליה." אמר וכיווץ את המכתב לחזהו הרחב, הוא הכניס את הצוואה למגירה בשולחן הכתיבה הגדול. הוא נכנס לארון הבגדים ופרק את נשקיו, הוא הוריד את בגדי הלחימה שלו ונשאר בבוקסר שחור וגופיה אפורה. הוא נכנס מתחת לשמיכת הסטן האדומה וניסה להירדם, הוא חשב על מה שקרה ביממה האחרונה. הביקור מבתולת הגורל, ההודעה על ביתו של ראת', מותו של ראת', ועכשיו העניין שהוא ירש את כל ממונו ורכושו של חברו הטוב ביותר. אנגר הוריד את משקפיו והניח אותם על השידה הנמוכה ליד מיטתו, הוא שיפשף את עיניו והתהפך על צידו.
'אני מטער אח יקר שלי.' חשב לעצמו בשפה העתיקה, 'אני אנקום את מותך.'