חצות(סיפור ערפדים)- פרק שני :)

פרק שני-

האישה,.שאמרה ששמה הוא מדם וורד ושהיא מכשפה ואם הבית של מאגן, הלכה לפני בגב זקוף וכבר לא נראתה לי עייפה או מבוגרת.
פסנו על פני מסדרון ארוך בעל קירות לבנים, על הקירות לא היה תלוי דבר ועל התיקרה היו שורות של נורות פלורוסנט חסכוניות.
"זה אולי לא המקום המעוצב ביותר, אבל הוא בהחלט הבטוח ביותר." אמרה מדם וורד תוך כדי הליכה.
מחשבותיי התרוצצו הרחק ממנה, אל הלילה ההוא בסמטה. מה קרה שם בכלל? זכרתי שהייתי מותשת וששתיתי דם של חתול רחוב… ואז… מה קרה אז?
התשובה חמקה ממני ככול שחשבתי על זה יותר.
"מי הביא אותי לכאן?" שאלתי בשקט, קולי נשמע צרוד.
מדם וורד לא ענתה, לכן שאלתי את השאלה פעם נוספת בקול רם יותר לאחר שחיכחתי בגרוני.
"ככול שתדעי פחות כך עדיף, ערפדית צעירה ויקרה." היא אמרה בקול מקפיא בלי להסתובב עליי.
הדם שבעורקיי קפא כאשר ערפל סמיך עטף פעם נוספת את כולי.
לפני ששמתי לב איפה אני נמצאת מדם וורד נעצרה ואני אחרי, היא מעצרה מול הדלת היחידה שהייתה במסדרון הלבן ופתחה אותה.
בצידה השני של הדלת הייתה חצר, היא הייתה נראה כמו הגירסה הקלאסית של פנים טירות עתיקות. היו בה עמודיי אבן עתיקים, מזרקה מאבן אדומה וכמובן הגוון המרהיב והכסוף של אור ירח מלא שזרח בשמיי הלילה.
"ברוכה הבאה למאגן!" מדם וורד הסתובבה עליי בפעם הראשונה מאז שיצאנו מהחדר הוורוד, על פניה היה מרוח החיוך הכי אימהי וחם שראימי מימיי, מה שכמעט גרם לי לשכוח מה קרה במסדרון, כמעט.
היא חיבקה אותי חיבוק חמים והמשיכה ללכת על מדשאה לכיוון ביניין עתיק מאבן לא מסותתת.
כאשר נכנסנו שניינו אל המבנה המפואר הובילה אותי המדם אל חדר האוכל של מאגן.
"כאן כולנו חברים אך רק כדי לשמור שכך ישאר כל יצור על טבעי יושה עם הזן שלו." היא אמרה לפני שנכנסנו למקום.
כאשר היא פתחה דלת גדולה מעץ אלון הבנתי למה היא מתכוונת. החדר היה ענק והיה מלא באין ספור שולחנות מלבניים כאשר על כל שולחן ישבו על טבעים שונים, החל ממכשפות, ערפדים ואנשי זאב לדברים מוזרים יותר, כמו נערים ונערות בעלי עין אחת ואפילו רוחות.
לפני שהספקתי לסרוק את המקום במלואו הובילה אותי מדם וורד אל השולחן עליו ישבו כשלושים בני נוער ערפדים. הם היו שקועים באמצע שיחה ולכן רק כאשר המדם מחאה כפיים מספר פעמים הם הפנו את תשומת ליבם עליה.
"חברים וחברות ערפדיים שלי, תכירו בבקשה את גאיה, החברה החדשה שלכם." היא חייכה ואני רק רציתי לקבור את עצמי בחיים כאשר שלושים זוגות עייניים נעצו בי מבט בוחן.