להיות חזקה: פרק רביעי – חדרים

התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל אנחנו קוטפים אותו רחוק יותר ממה שאי פעם היה מגיע. האם זה בסדר לתלוש את התפוח מן העץ? לקחת אותו מהסביבה שהוא אוהב? אבל התפוח חזק, הוא יסתדר. הרי אין זה אותו תפוח שנתן לנו תבונה, גילה לנו את סודות היקום, קישר בינינו? אין חזק מן התפוח, שבכוחו לקחת מחיינו ולתת לנו אותם.

עכשיו היינו בשיעור האחרון להיום, שעת מחנך. זה שיעור שנועד לקרב בינינו למורה, אבל היום הוא התעסק בחוקי בית ספר והסדרים שונים.
"כמו שאתם יודעים, אתם מתחלקים לחדרים. שאר השכבה מעורבבת בחדרים, אבל אתם נמצאים בחדרים של הכיתה הזו. חוקי הפנימייה מאפשרים לכם לבחור שותפים לחדר, ארבעה. אתם תהיו חמישה בחדר, שלושה חדרים. אני אחלק לכם דפים בהם תרשמו את הילדים שאתם רוצים אצלכם בחדר."
כל הילדים התחילו לדבר אחד עם השני על מי עם מי, אנה ובלאק הביטו בי בתחנונים והנהנתי לכיוונם. הייתה רק בעיה אחת, אנחנו נצטרך שניים נוספים בחדר. רשמתי אלה, המאפין, ואת טומי, הילד שצייר מצבה בשיעור ציור. לא ידעתי למה רשמתי את מאפין, כנראה כי היא הייתה מהבודדים שידעתי את שמם. מסתבר שאנה רשמה מאפין ורון, בלאק רשם טומי ובן, בן היה הילד שאמר שאי אפשר לדעת מה תחלום כשתמות. כך יצא שבאמת היינו אני, בלאק, אנה, טומי ומאפין בחדר. מאוחר יותר גלינו שגם הם רשמו אותנו, כנראה שהשארנו רושם טוב עליהם.
רון ובוני היו ביחד מן הסתם, יחד עם הילד עם המוהאק, אדוארד וילדה בשם מאיה.
בחדר השלישי לא היו ילדים שיצא לי ממש להכיר במהלך היום, רובם היו חנונים, לא במובן רע. פשוט אלו שאוהבים יותר מדע.
עלינו כולנו לחדרים עם המזוודות שעד עכשיו היו במחסן, היה קשה לגרור אותן במעלה המדרגות התלולות. החדר שלנו היה שחור עם רצפת עץ, היו לנו שתי מיטות קומתיים ומיטה אחת לבד. אני תפסתי את הקומה העליונה של מיטת הקומתיים שהייתה המיטה הכי רחוקה מהדלת, הלכתי למיטת קומתיים כי ידעתי שאנה תרצה לישון לידי, ואכן זה מה שהיא עשתה. אני חושבת שכבר התחלתי להתרגל לחברה שלה, בסך הכל כיף איתה, היא לא מציקה יותר מידי. בלאק ישר הלך למיטה הבודדה, כמו שצפיתי. ידעתי שהו מתבודד. זה השאיר את טומי ומאפין במיטת הקומתיים השנייה, טומי היה למעלה.
היו לנו שני שולחנות עבודה ליד החלון שמול הדלת והקירות היו ריקים, מחכים שנתלה עליהם את היצירות שלנו. הייתה לנו גם מקלחת משותפת רק לתלמידי ז' 6, היא הייתה בדיוק ליד החדר שלנו. רוב הימים אנחנו לומדים עד חמש אחר הצהריים, אבל בשבוע הראשון אנחנו לומדים רק עד שתיים כדי לרכך את המעבר. חימשתינו התיישבנו על המיטות והתחלנו לדבר.
"מה דעתכם שנעשה משחק הכירות, כל אחד יגיד את השם המלא שלו והמומחיות האומנותית שלו."
אמרה אנה בהתלהבות. לראשונה שמתי לב שיש לה גומות בלחיים, מעניין למה לא שמתי לב לזה קודם. בדרך כלל כשרואים אדם מחייך מיד מבחינים בגומות שלו, אבל זה כאילו לאנה הופיעו גומות רק הרגע. אני ובלאק גלגלנו עיניים לאור הרעיון, אבל טומי ומאפין דווקא אהבו אותו, וכולם יודעים שזו דמוקרטיה.
"אני אתחיל. קוראים לי אנה ברודסקי, המומחיות שלי היא ציור. כרגע אני מתעסקת בפמיניזם בציורים שלי."
אנה הייתה עכשיו עם שיער פזור, זה לא כל כך התאים לה, אילו מישהו לקח חתיכה מהאישיות שלה. בלאק בהה באופן מוזר כשדיברה, אולי גם הוא חושב על השיער שלה.
"אני אלכס כהן, לא שם משפחה מקורי, הייתי פעם קולינס. המומחיות שלי היא גם ציור, אבל אני מאוד פרטית בנוגע לציורים שלי."
אמרתי בטון הכי עוין שהצלחתי לגייס. רציתי לדואג שאף אחד לא יחטט לי בציורים, הספיק לי שאנה ראתה בטעות מה שציירתי בתחילת היום.
"אני טומי אברהמי, המומחיות שלי היא כתיבת שירים, אני מתעסק בעיקר בשפיטת החברה."
פתאום חשבתי לעצמי על הציור שהוא צייר קודם, משהו הרגיש לי לא בסדר, עכשיו כשאני מכירה אותו לעומק. אם הוא שופט את החברה, למה שייכנע לה? החלטתי שאני אתעלם מהחשדות שלי, זה מה שאני הייתי רוצה שהוא יעשה.
"אני אלה גראנט, אבל אני מכנה את עצמי אלה פינק. המומחיות שלי היא מוזיקה, אני מלחינה כבר שש שנים."
רק ברגע שאמרה את שמה קלטתי שאני כבר לא קוראת לה אלה יותר, כנראה שהרושם שהיא השאירה עליי גרם לי לנטות יותר לכיוון מאפין, אני מקווה שזה לא יפריע לה אם אכנה אותה כך.
"אני בלאק משה, בלאק זה כינוי שבחרתי לעצמי, אני לא מתכוון לומר מה השם האמיתי שלי. המומחיות שלי היא די-ג'י וכתיבת סיפורים."
הופתעתי לשמוע שבלאק הוא די-ג'י, אבל דווקא נחמד, אני באופן אישי פחות מתחברת לצד הזה של מוזיקה. הקול של בלאק היה עדיין שונה, בכלל כל היציבה שלו והוא בעצם, השתנה. לא לחלוטין, הוא עדיין היה בלאק, אבל בדרך אחרת. משום מה לא יכולתי לעזוב את זה, לא משנה כמה ניסיתי, אני יודעת שמשהו קורה פה.
"טומי, ראיתי שבשיעור ציור עשית מצבה בלי שם עם עורבים מסביב, זה הכי הרבה מאמץ שראיתי כדי ללעוג לשם של מישהו."
אמרתי בטון ציני. טומי, שהיה קצת מגודל ובעל מוהאק קצר מסורק הצידה השפיל את מבטו. היה לו ער מעט כהה, עיניים חומות, מכנסי ברמודה ורודות מדגיש וחולצה ירוקה. הוא נראה די כמו ערס, אבל לא הבנתי את הטרנד הוורוד. אני אף פעם לא לובשת וורוד, בטח שלא מדגיש, מאפין בטח תשנא אותי על זה.
"את שמעת את השיר שלי. אני לא אומר שמה שעשיתי זה בסדר, אבל זה יום ראשון בבית ספר חדש…"
לשנייה באמת ריחמתי עליו, לא לכולם קל להתעלם מביקורת, אבל לא האמנתי לו. אני לא יודעת למה, פשוט הרגשתי שהוא לא מספר את האמת, לא יכולתי להיפטר מהתחושה הזו. בכלל, כולם שם נהיו יותר מסתוריים, יותר… יותר שקופים.
"זה נותן לך את הזכות לצחוק על מישהו?"
שאלה מאפין בכעס כשתלתליה הוורודים מקפצים לצד ראשה. היה לה קול גבוהה ומתוק, היא ממש הייתה צמר גפן מתוק מהלך. היה נראה כאילו היא לקחה את זה באופן אישי.
"מישהו אי פעם צחק עלייך בגלל השם שלך?"
שאל בלאק, הוא כנראה גם הבחין בטון הנעלב שלה.
"כן, פינק, לא כל האנשים עמוקים כמו בבית ספר שלנו. ילדים היו צובעים אותי בטושים וורודים כל הזמן. לא היו לי אף פעם חברים, לא באמת."
לא צפיתי לזה, מישהי בעלת כל כך הרבה שמחת חיים עברה דברים כל כך קשים. היה נחמד, לראות את כולם נפתחים מעט, זה גרם לי להרגיש בטוחה, אבל… אסור לי להרגיש ככה.
"אני עברתי חרם, ילדים פשוט היו מתעלמים ממני לחלוטין במשך כל היסודי כמעט. הייתה לי רק חברה אחת אבל… היא לא ממש עומדת בלחץ חברתי. לא כל כך כיף כשכל הבית ספר מגלה את הסוד הכי אישי שלך."
אמרתי במהירות, זה היה אחד מהסיפורים הכי אישיים שלי, אבל ידעתי שהם יבינו אותי. כמובן שהסיפור היה הרבה יותר מסובך מזה, אבל אני לא עומדת לספר את השאר, למעשה אני לא מתכוונת להזכיר את הסיפור הזה שוב.
"איזה סוד?"
שאלה אנה בפנים מודאגות, כאילו עצם זה שסיפרתי את הסיפור משנה אותי לחלוטין, פתאום היא הביטה בי כאילו אני שבירה, ממש לא אהבתי את זה. לא רציתי לענות, לא מספרים סתם ככה סודות לאנשים שפגשת רק היום. בקושי העזתי לספר להם מה קרה, הם רוצים לדעת גם מה היה הסוד? ו…פחדתי, אם אני אספר להם יכול להיות שאני אחזור למצב בו אין לי חברים. לקחתי את מחברת הציור שלי שהייתה לידי ועיפרון שהעליתי איתי קודם והתחלתי לצייר, התרכזתי רק בזה, חסמתי אותם.
ציירתי ילדה שמתה בגן שעשועים, הכנפיים שלה היו עשויות עצמות חלולות שבסופן בלוני הליום. הריאות של הילדה, שכבר לא משמשות לנשימה, מעבירות הליום דרך העצמות וכך היא מרחפת באוויר. הציור בא מתוך מחשבות שהיו לי בתקופה של החרם. מה יקרה אם אני אמות היום, היו ולא כשאהיה זקנה? האם אגיע למקום אחר? האם לילדים יש גן עדן משלהם? הציור הראה הסתכלות תמימה של ילדה על המוות, יחד עם העצב והכאב שזה מביא. אבל לפחות היא נשארה ילדה לנצח, לעולם לא נאלצה להתבגר, להתמודד.
בסביבות ארבע קראו לנו לאכול בקפיטריה. הבטתי מסביב על שאר ילדי השכבה, אלה שלא אתנו. הם הביטו חזרה. היה קל להבחין בין ילדי אומנות לשאר השכבה, היינו נראים כמו חבורה של גותיים וצבעוניים לידם. פתאום הרגשתי כאילו המבטים של כולם מרוכזים בי, שעוד שנייה הם יתחילו לצחוק עליי, או יותר נורא, ימשיכו להביט בלי לומר דבר. באופן מידי הלכתי במהירות אל השולחן בו ישבו רוב ילדי הכיתה.
"המבטים שלהם כל כך חודרים."
אמר בלאק בקול שקט, מפחד שאם ישמעו אותו כל המבטים יופנו אליו.
"לא קל להיות הכיתה הכי מוזרה בשכבה."
מאפין הסתכלה מסביב כמו ארנבה שמנסה לברוח מהטורף שלה, היה לה מבט כל כך תמים ועצוב, אולי אפילו כאוב. בקושי הסכמנו להוציא מילה מהפה, השתדלנו לא להרעיש, רק בוני דיברה בחופשיות.
"נו, מה יש לכם? כולה כמה ילדים שחושבים ת'עצמם. יאללה תדברו כבר!"
היה קל לה להגיד, בה הביטו רק כשבהו לה בציצי. אולי לה קל להתחבר עם כולם באופן מידי, כאילו היא ישר שייכת, אבל לא אנחנו. אני לא מבינה איך היא יכולה להיות אומנותית, הרי היא כל כך… אני אפילו לא יודעת מה. רציתי להגיד לה שתלך אל הילדים האחרים אם לא נוח לה פה, אבל אני לא בריונית.
אחרי נאום ארוך של המנהל שדאג להזכיר אותנו באופן ספציפי חזרנו לחדרים, כמעט רצנו לשם. כל מה שרצינו היה להתחבא מהמבטים שנעצו בנו. לא נראה לי שמישהו מאתנו יגיע לארוחת ערב, חוץ מבוני כמובן. מזל שיש לנו מקלחות רק של הכיתה, אחרת היינו גם צריכים להתפשט לידם, והרגשנו מספיק חשופים גם ככה. לפחות זה שכולם היו עסוקים במבטים מהקפיטריה מנע מהם לתשאל אותי על הסוד שאני מסתירה.