לאבא, שלי.

אני שומע גולדן בראון,
הסולן אומר שיש מרקם של שמש ושאף פעם לא עצובים,
כשאבא שלי מונח פה בעצב בין הסדינים.
יושב בכורסא שנתפרה מפוליאסטר ומלנכוליה,
כותב שכבר שנים אנחנו נופלים, לאט לאט הזמן והחולי מאכלים.
נאחזים בכל הכוח בחזיונות מהעבר,
אבא חזק שלא נשבר, גבר שזיגזג ישר.
חולמים עליך, אתה הולך
מתעוררים איתך, ואתה דועך
פצוע ומופשט ממציאות ותרופות,
אתה עצמך אבל פחות.
ולנו נשאר להילחם, בעיקר בכוח הכבידה
מסתכלים עלייך ושם עוד פחדים ודאגות במזוודה
ראינו אותך כועס, מקלל ובועט
ראינו אותך מתקמט
רק רוצים שתחזור
שתספר איך היה לצאת מהשחור
שתבוא אלי, לבד, בלי כיסא הגלגלים
תסביר לי למה החלפת היגיון בצללים
תגיד שיצאת מזה, תגיד שזה היה טיפשי
לתת לזה לכלוא אותך במקום להיות חופשי

אני צולל חזרה לתקופת ביניים, בה הכול מתנהל בסתר
שם משקפיים כדי לשחק אותה גבר
לשקר לכולם, לעצמי, ולהגיד שיהיה בסדר
מתאפר עם שמחה ומורח חיוך מפעם
ואם נדבר גלויות
לפעמים אני כבר לא רואה את הטעם

ובדיוק אז, אתה שואל אם אמרת שאתה אוהב אותי
ומחזיר אותי אחורה, לאותו חיוך ילדותי
ילד קטן ליד אבא, מחזיקים ידיים
רוצה שתרים אותי לשמיים
אני איתך כאן כמו שהיית בשבילי
אוהב אותך תמיד, אבא שלי.