זאבים – פרק 8

זה פרק פיצוי על כך שלא העלתי את חלק א׳ וב׳ באותו היום. לא יחזור על עצמו!
—–
דאגות

נ.מ אליסון
מטומטמת. מטומטמת. מטומטת. מטומטמת. מטומטמת. מטומטמת.
פשוט טיפשה. אני חטופה ונמצאת בתוך כלוב כמו כלב במכלאה.
נשכתי את הכלוב ללא הצלחה, בנסיון לעקם אותו. כל נסיון הכיל עוד כשלון. כעסתי על עצמי, ועל החבורת האידיוטים, כמובן.
יללה פילחה את המקום ׳בראיין׳ יללתי חזרה, תשובה נשמעה.
הזאב ששמר עליי המשיך לנחור. חייכתי דרך הבד, ׳אתה מפוטר.׳ לחשתי במחשבותיי.
****
נ.מ אד
״שמעתי שהולכים לעשות מסדר, זה נכון?״ שאלתי, אף פעם לא הייתי במסדר. ישבנו על אחד הספסלים שהיו מפוזרים. לא הייתה רוח היום, ולא עננים. יום נעים לפיקניק, או לשבת ולדבר. אישית, אהבתי את הפיקניק יותר.
״כן, בדיקה שגרתית שהכסף שהם נותנים לנו לא מתבזבז, זה ככה כל שנה״ ענתה קליאו בבטחון, וחייכה חיוך מאולץ.
״כן אד, אל תדאג. אתה רק צריך להתלבש יפה, וזהו.״ אמר ליאון, הנער היה נינוח.
״הפעם האלפא הצעיר מגיע לעשות בחינה״ אמר ג׳ייק, והביט בדשא בכעס.
וקליאו השפריצה את כל השייק שהיה לה על הדשא אחרי שהסתובבה בכדי לא לתת למיסיון מקלחת. ״אני חושבת שלא שמעתי טוב, הבן שלו בא לבקר?״ אמרה קליאו בנימה מעוצבנת, והביטה על השייק-לשעבר שלה, שכעט נראה כמו דייסת דשא במבט רצחני, כאילו היא אשמה בכל הדברים הרעים בעולמה.
״יאפ, הוא התעקש על כך, אז טה דה, הנסיך מגיע״ אמר ג׳ייק.
״למה? מה רע בו?״ שאלתי מבולבל, ״נסיכים הם לא נחמדים ועל זה?״
״לא שיש בו משהוא רע, פשוט… הוא מעולם לא היה כאן, והוא כמו זאב חדש בלהקה, קשה לחזות אפילו בערך מה יקרה״ הסביר מייסון בנימת דאגה.
״אז אתם חוששים מפניו״ סיכמתי.
״לא! טוב… כן… קצת…״ אמרה קליאו, והרגישה צורך מיידי לבחון את נעליה.
״הוא מסוגל ליסגור את המקום במילה אחת לאביו״ אמר ג׳ייק ונע בעצבנות מעביר משקל מרגל לרגל.
״אה, זה… מעפן?״ אמרתי,
״מאוד מעפן. זה הבית היחיד שנותר לנו בערך, המקום היחיד בו אנחנו מסוגלים להיות זאבים, ולא להתחבא כבני תמותה.״ אמר ליאון והפעם נראה רציני ביותר, מה שכרם לו להראות כמו איזה ליצן עצבני במיוחד. הבנתי כמה חשוב להם החלק הזאבי בהם, כמו אח שלעולם לא עוזב…
״יהיה בסדר, לא ניתן לזה ליקרות״ אמר ג׳ייק וכולם הנהנו, ״לא ניתן״ חזרתי אחריו.
****
כל המחנה היה אסוף בתוך אולם ההקרנות התת קרקעי. ״שלום לך, אדוארד״ אמר קול רוסי כבד. ״אני מנהל את הבאת הזאבים למחנה. הייתי באותו הלילה כאשר… אממ… העברנו אותך לכאן״ הוא אמר, הבחור היה מעט שמן, שיער שחור מטולטל, זקנקן בצבץ מהסנטר, פניו היו מלאות. הוא נראה כמו סופגנייה ענקית עם פנים. ״אמרוד״ הוא הושיט את ידו, ולחצתי אותה, ״אדוארד… אבל את זה אתה כבר יודע״ חייכתי חיוך ביישני. האורות כובו וכוונו לעבר הבמה. ונער בעל שיער זהוב, שרירי במקצת, בעל עיניים אפורות, ופנים מודאגות ולחוצות עמד במרכזה. הוא נראה בן גילי, ארבע-עשרה. ״שלום לכם, שמי הוא בראיין, ואני בנו של האלפא ששולט באזור הזה. הוא
חייך. ״אתם תחזרו לפעילות שלכם, כאילו אני לא כאן, בשבל בדיקה תקינה. אני רק מבקש, אל תתנהגו אחרת ממה שאתם. אני יודע שכל זה חדש והעובדה שאני כאן לא עוזרת, אבל זאת רק עוד דרך בחיינו, אז אשמח להתחיל בסיור. מרגוס?״ שאל בראיין את המנהל, ״תודה לך, בראיין. תלמידים, אנא צאו מן האולם בשקט!״ אמר מרגוס. וכולנו יצאנו מן המקום ב׳שקט׳.
״אני מקווה שהכל יהיה בסדר״ אמר ג׳ייק ונופף לשלום ופנה לזירת האימונים של הזאבים המלאים. אני פניתי עם ליאון לחץ וקשת. קליאו כרגיל פנתה לריפוי ומייסון, הלך לזירת האימונים הרגילה, למי שאינו מסוגל עדיין להשתנות.
״איך אתה בחץ וקשת?״ שאל אותי ליאון כשהגענו. גדרות הקיפו את הזירה, בובות קש היו המטרות, וחציר משם מה היה מפוזר בכל המקום. ליאון זרק לעברי קשת. גליתי שאני לא מה שאני חושב – לי ולקשתות אין עתיד. הלך החלום להיות רובין הוד. הלכתי למייסון, שלימד לחימה בחרב, מה שדיי הצטיינתי בו… מדי פעם ראיתי את בראיין, מביט מסביב, כאילו מחפש מישהוא…
״היי… אממ… סליחה?״ קול נשמע מאחוריי. ״או… היי, עוד מעלתו״ אמרתי וקדתי קידה כה נמוכה שזה כבר היה מביך.
״יש לך מושג היכן השירותים?״ הוא שאל אותי, ״כן, לך לשם, פנה שמאלה באוהל, ותמצא שם בניין קטן, ובדה בום, הגעת״ אמרתי, ״תודה גבר״ הוא אמר וסחב את עצמו לשם, כששומרים סובבים אותו.
חשבתי על עצמי מספר לחבריי על הרגע ההוא, בה עזרתי למעלתו למצוא בית שימוש, והמחשבה על בראיין מתעקב בתור הייתה מחשבה כה מגוחכת שהבלעתי חיוך.