flame
העלתי את הפרק מוקדם יותר, עוד מעט נגמר לי הזמן על המחשב (מגנים בגרויות וכו'). מקווה שאהבתם, תגובות וביקורת יתקבלו בברכה:)

מחוץ לקרוסלין- פרק 15

flame 26/04/2015 664 צפיות 2 תגובות
העלתי את הפרק מוקדם יותר, עוד מעט נגמר לי הזמן על המחשב (מגנים בגרויות וכו'). מקווה שאהבתם, תגובות וביקורת יתקבלו בברכה:)

אנחנו ממשיכות ללכת. אני חושבת על זה שבטח כבר רואים אותנו מבפנים. חוץ מהחלון בחדר העבודה של סיארוס- המקום היחיד ממנו לא רואים אותנו.
אני חושבת על מרגרט, החברה הראשונה אולי היחידה שלי, שהשארתי מאחור, ברוס. שלמרות שרציתי למצוא דרך לפגוש אותה או לדבר איתה, לא באמת עשיתי עם זה משהו. האם היא בכלל תרצה קשר איתי אחרי שנעלמתי? היא בכלל כאן? אולי אני בכלל לא אספיק לראות אותה? השאלות שוב מציפות אותי, ושוב אין לי תשובות.

אני חוזרת בראשי לקרוסלין, שם הדבר שהבדיל אותי היה צבע השמלה שלבשתי. עכשיו משהו גדול בהרבה מבדיל ביני לבין האנשים סביבי, ברגע שהשמלה עולה למוחי, אני רוצה ללכת לקחת אותה, ומתלבטת איך לומר את זה לקאלה בלי שתתעצבן. אני מבינה שאני לא אמורה לרצות את השמלה, כמזכרת מקרוסלין, אחרי הכל בקרוסלין הייתי לבד. חברתי היחידה הייתה קארה- ההשתקפות שלי, ואז לא היה דבר שרציתי יותר מלהיות כמו כולם, בעוד עכשיו אני לא רוצה לוותר על היותי בעלת קסם. במובן מסויים קרוסלין היא מין כלא גדול. למה שארצה מזכרת מהכלא? או שבעצם לשמלה החומה יש משמעות אחרת בשבילי? ומה בכלל הייתה המטרה של קרוסלין? עוד שאלה בלי תשובה, אני צריכה להתחיל לרשום אותן, את כל השאלות.

אני מביטה מסביב, כנראה בגלל שהייתי שקועה במחשבות לא שמתי לב לזה קודם, אבל משהו מוזר. אין כאן דברים. אין דברים כלל. האם המלחמה נהיית נוראית כל כך שכל הדברים נלקחו לקרב? ואם כך, אז מה אמור להגן על האנשים ברוס? יש בכלל אנשים ברוס? אנחנו נכנסות, קאלה מובילה. אני רואה את האישה המבוגרת עם העיניים הכחולות שוכבת חיוורת מאוד על הרצפה, קאלה ממשיכה ללכת. אני מביטה בה, זכרון היום הראשון ברוס חוזר אליי. אני רוכנת אליה, לעזור לה. לו מונעת ממני לגעת בה. למה? מה קרה? יש עוד נפגעים? לא היא לא תקום. הקליטה מחלחלת בי כשאני הולכת אחרי קאלה לא מבחינה לאן. היא לא תקום. אני ממשיכה ללכת, פונה אחרי קאלה.

כשאני נכנסת לחדר העבודה של סיארוס, אני מתחילה לסדר את הכתבים. מסדרת בערמות מסודרות ככל הניתן. אני מביטה על המגילה האחרונה, היא נראתה חדשה יותר אך משומשת יותר בו זמנית. אני מביטה בה. הסיטואציה, בה אני מסדרת ניירות מבולגנות מזכירה לי את הפעם ההיא בקרוסלין. בחדר האוכל הגדול של קרוסלין, השולחנות היו מסודרים אחד ליד השני, החדר הורוד הכי קרוב לדלת, לידו השולחן של החדר הירוק, אחריו השולחן של החדר הכחול. הכי רחוק מהדלת החדר של הנשים המבוגרות, האחראיות, וביניהן השולחן שלי, גדול כמו של כולן אך אני יושבת שם לבד. ביום אחד, כשהייתי בת תשע לערך, ישבתי שם, מעמידה פני מרוכזת בניירות פזורות סביב הצלחת שלי, כשכל מה שאני באמת עושה זה להאזין לשיחות של בנות החדר הכחול שישבו מאחוריי.
"סופיה כל כך נוראית" אחת מהן אמרה, אם אני לא טועה היא הייתה הבלונדינית הנמוכה שתמיד צעקה והתפרעה, היא היתה המאסטרית של העולם שלה. היא נשמעה ממש משוכנעת בעצמה. "כן, היא לא מסדרת את המיטה שלה בבוקר" אמרה אחת מחברותיה, לא זוכרת מי מהן, אני יושבת ומקשיבה, מוכנה להתחלף עם כל אחת מהן. עם הבלונדינית הנמוכה, כי היא מצליחה לומר מה שהיא חושבת והיא לא מפחדת מאף אחד. עם החברה שהצדיקה אותה כי היא מדברת עם מישהו, ואפילו עם סופיה כי היא לא שקופה כמוני, גם אם שונאים אותה היא עדיין ניראת.

כשאני חוזרת לעצמי אני מבינה כמה קשה המצב שלי היה אז, שהייתי מוכנה להיות שנואה ולא שקופה. אני שומעת את קאלה רוטנת מעבר לדלת אך זה לא משנה לי. אני צריכה זמן, גם כדי לארגן את הניירות להחליט איזה אני לוקחת ואיזה לא, גם להבין מה קורה כאן (אני לא יודעת איך עוד זמן יעזור לי) וגם אני עוד לא החלטתי מה אני עושה עכשיו. הייתי כל כך עסוקה בלתכנן ולחשוב איך להגיע לכאן בלי לחשוב כמעט מה עכשיו? אני מתפצלת מקאלה? או שלא? באיזה צד אני בכלל? וזה הרגע שבו אני מבינה, אין כאן אנשים חיים גם ככה. הקרב כבר נגמר, האנשים הפסידו, או מפסידים.

אם הייתי יוצרת את הדברים המצב היה אחר, וגם לי הייתה החלטה מה יקרה. הרי בכוחם לעצור את המלחמה, הם היו נותנים לי את הכוח לעשות זאת. אנשים זקוקים להם, לי, אני חושבת, אחרת הם לא היו עוזבים את רוס. הדברים כמו אנרגיה בלתי נגמרת. הדברים הם בעצם הפתרון להכל.

אני נזכרת במגילה החדשה יחסית אך משומשת, הסקרנות על תוכן המגילה שוברת אותי ואני מביטה בה עכשיו, למרות שעוד לא קיבלתי החלטות בנוגע לכלום.במגילה מופיע ציור. ציור של דבר בגודל מינמלי. ממש קטן, בגודל של יד. אני חושבת על מרגרט ועל הילדים והאנשים שקראו להם מושיעים. אני מבינה את החשיבות שלהם, אולי זה מין תמונה ישנה להערצה לאור העובדה שזה החדר של סיארוס, אני חושבת שזה כמו ציור של הילד. מבינה את החשיבות שלהם לקיום האנושי, ורוצה שהם יהיו אמיתיים, עוד מהם. אני מביטה בציור ומעבירה עליו אצבעות, קו אחרי קו. מדמיינת את הדברים יוצאים מהדף. יוצאים מהדף ומסיימים את המלחמה הזאת, מגנים על בני אדם.

אני עוצמת עיניים ורוצה שזה יקרה. אני מרגישה את כל כוח מחשבה שלי מתרכז בהם. בכל כיפוף קל, בכל תנועה קלה של הדברים. בדרך בה הם מתרכבים עם כדור ויוצרים כלי רכב ממונע. הדרך בה הם לימדו אותי כל הילדות, היחידים איתם דיברתי. הצורה שלהם בשמירה, בכל.
חוטים זהובים מתחילים לאפוף אותי, אני רואה אותם, אבל מחשבתי מתעקשת להוסיף מולי, דברים, על המדרגות בחוץ, בכל מעבר ברוס. בחצר, בחדרי המשרתים בכל מקום, כל מקום מסביב אליו מחשבתי מגיעה.
אני פותחת את העיניים ואני בחדר. אך אני מותשת, כאילו בצעתי קסם קשה. כשכל מה שעשיתי היה לחשוב על התמונה. אני יוצאת למעבר, בו אני רואה את קאלה מחכה לי במבט מעוצבן קצת, בלשון המעטה. לו נכרכת סביבי יותר ממקודם. אבל זה לא מטריד אותי, היא תמיד מגיבה ככה כשעושים לי מבט מעוצבן. קאלה עוצרת בעצמה מלנזוף בי.

אנחנו יורדות למטה, עם כל המגילות מלבד זאת עם הציור, הציור של הדברים. נראה לי שהגוף שלי שכח מה זה המדרגות הללו, כי אני חוטפת סחרחורת מהסיבובים. אני משאירה את המגילה מאחור כי זה רק ציור, והמגילה שמסבירה את הכל בוודאי בין אלו שלקחתי. אוכל לחקור אותן אחר כך. אני עומדת לבקש מקאלה שנעצור בחדר שהיה שלי, אבל היא גם ככה כועסת, אז אני מחכה למצוא רגע מתאים.
בתחתית המדרגות קאלה נעצרת, נעצרת לפני שהיא יוצאת מהדלת. אני מביטה. מעבר לדלת נראים דברים. צבא שלם מהם. קאלה נראת מאויימת. אני מרגישה את לו עוזבת אותי, עוזבת אותי וגדלה מאחורי ומסביבי. מאיפה הם באו? איפה הם התחבאו? זה היה מארב? האם הם רואים אותי כאויב, והציבו את זה נגדי? או שזו בכלל חזית קרב פעילה עכשיו? ולכן אין פה אנשים? אך אני רק נסוגה. למרות שהם מאוד חשובים, ובמשך הילדות הם היחידים שאיתם תקשרתי, אני עדיין חשה מהם סלידה מסויימת.


תגובות (2)

הכתיבה שלך ממש השתפרה! הסיפור הרבה יותר סוחף ומעניין, קראתי כל מילה בשקיקה. אין ביקורת.
האמת שממש מעניין אותי מה הסיפור מאחורי קארה, משום מה יש לי תחושה שהיא לא באמת רק השתקפות.

26/04/2015 17:26

    אין לך מושג כמה אני שמחה לקרוא את התגובה הזאת.
    תודה על התגובה:)

    26/04/2015 17:28
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך